ילדה שחיפשה את עצמה ומצאה מצלמות
“לא הרגשתי שאני שייכת”, אלה מספרת על ילדותה כאחת מארבע אחיות. “הייתי ילדה עצמאית, יצירתית, שמטפסת על עצים, נחשבתי מרדנית של המשפחה”. בכיתה ג’ קיבלה החלטה: היא מאומצת, ועליה למצוא את ההוכחות. היא העמידה כיסא על כיסא, הושיבה את אחותה הקטנה כ”משקיפה” שתמנע ממנה ליפול, וטיפסה אל ארון הגבוה של אביה. במקום מסמכי אימוץ, היא מצאה משהו אחר לגמרי את אוסף המצלמות של אביה, שעבד בקודאק. “משם זה התחיל”, היא נושמת עמוק. “התחלתי לצלם עם מצלמות כיס, תמיד הייתי עושה בייביסיטר לשכנים ומצלמת אותם“.
הסיוט מתמונת המחזור
שנות ה-80. אלה בכיתה ט’, יושבת בחדרה ומצלמת את עצמה במצלמות כיס. היא מתנסה, משחקת עם בובות, מנסה להבין מי היא. ואז מגיע ספר המחזור.”לא יכולתי לסבול את התמונה שלי. היה לי ממנה סיוט. הדבקתי עליה טפט כדי לא להביט בה. משם החלטתי שאני רוצה תמונה שבה אני יפה כמו שאני רוצה שאני מתבוננת על עצמי במראה.”הצילום קיבל עומק חדש. חדרה הפך לסטודיו אלטרנטיבי חברות החליפו בגדים, ואלה צילמה. “היה חשוב לי שכולם יצאו יפים בתמונות”, היא נזכרת. בתיכון היא קנתה את המצלמה הראשונה שלה מכספה, למדה בקורס צילום, וכשראתה תערוכה של הצלם האמריקאי מייפל תורפ צלם הסטודיו המפורסם בצילומיו הנקיים והאורבניים משהו נדלק בה. היא הפכה את המקלט בבניינה לסטודיו מאולתר: תלתה בד שחור, הציבה מצלמה על חצובה, הביאה את מנורת השולחן מחדרה, והחלה לצלם. חברות החלו להגיע, ואלה גילתה את כוחה ללכוד יופי.
“האמנתי שאני רעה”
“נחשבתי ילדה רעה, בעייתית”, אלה מגלה. “לא ממושמעת, חוצפנית, שונה”. כמובן זאת לא האמת וידעתי שההורים לא מבינים אותי, רוצים שאהיה משהו אחר ׳כמו כולם׳ ובכל זאת הדימוי הזה נחרת בה עמוק, וכשהגיע המשבר הראשון, הוא השתלט עליה. “פעם ראשונה הרגשתי והאמנתי שאני באמת רעה“. לדבר לא יכולתי, הייתי ביישנית למות. הרגשתי בדידות . פחדתי מהצל של עצמי. מכל הכאב ושברון הלב שפגש אותי. במקום לשקוע, אלה מצאה את עצמה שוב מול המצלמה. “התחלתי לצלם את הכאב שלי. עבדתי אינטואיטיבית, בלי תכנונים. הייתי חייבת לעסוק בעשייה, לעשות משהו עם עצמי, עם הלב השבור. כך פרקתי את התסכול והכאב”. היא מסתכלת על תמונה גדולה על הקיר דיוקן עצמי שצילמה בגיל 36. פניה מביטות בעוצמה, כמעט בשאגה. “המצלמה לא ביקורתית. הוצאתי את הפנים להיות בחוץ. בכל הצילומים שצילמתי את עצמי, אני לא בהכרח נראית כמוני. יש משהו בצילום שמאפשר לנו להופיע הכי קרוב לעצמנו, ואחרת ממה שנראה במקום אחר. להיות הכי חשופה, ומצד שני הכי ראויה”.
“אמא זה מקום”: הפרויקט שנמשך שבע שנים
הצילום העצמי הפך לטבע עבור אלה. אחרי הלידה השלישית, אמא של אלה באה לעזור. אבל העזרה לא התחברה, והמתחים צמחו. “חזרתי לצילום העצמי הפעם עם אמא, שמתי לה כיסא ואמרתי לה לשבת. צילמתי תמונה שבה אני שקופה לצידה”, אלה מספרת. “זו הייתה חוויה ששחררה אותי ויחד עם זאת פחדתי שאמא תיפגע כשתראה את התמונה. בפועל היא ראתה את התמונה והתלהבה ממנה בטירוף. הבנתי שעבורה זאת תמונה שהיא במרכז, ואולי אני צריכה להיות במינון קטן יותר מולה”.בעקבות הפורטרט הזה נולד פרויקט מתמשך כבר שבע שנים, UNFINISHED BUSINESS – פרויקט צילום העוסק באמהות וילדות גדולות. “חשבתי שזה יהיה פרויקט של חודש אחד. חשבתי שכל חודש אני מציעה נושא חדש. ההיענות הפתיעה את אלה ”הבנתי כמה ערך ומשמעות יש ביחסים האלה שלנו כנשים בוגרות שהן גם אמהות וגם ילדות. מאז, מאות נשים השתתפו בפרויקט והגיעו לצילומים בסטודיו של אלה בפרדס חנה לחוות את עצמן, את הקשר, בדרך שהיא גם מוכרת וגם חדשה. כשיצאתי לפרויקט כתבתי: ”להיות בשלום עם המקום ממנו באתי זה להיות בשלום באשר אלך״. אמא תמיד הייתה המצפן שלי. כמתבגרת החלטתי שמה שלא אוכל לספר לאמא כנראה עדיף שלא אעשה. בפרויקט הבנתי עוד לעומק את המשמעות של אמהות. “איזה כוח זה אמא”, אלה אומרת ברכות. ״אמא זה כמו מטען ומה אנחנו מסוגלות לעשות עבור הילדים שלנו״. אמא זה מקום מורכב, הרבה חוות קושי וכאב ביחסים מול אמא אבל יותר מזה אנחנו רוצות את הקרבה עם אמא, וכשנפגשות בגוף, הוא זוכר אותה.
הסטודיו כמרחב ריפוי
“מה שאני עושה היום בעבודה זה בדיוק מה שעשיתי במקלט”, אלה מסכמת. “כשאני מביטה בעיניים, אני רואה את היופי של האנשים שאני מצלמת. ההתמדה חידדה את החושים שלי, בהתחלה הייתי מקשיבה לסיפורים. היום אני רואה דפוסים, רואה מערכות יחסים שמגיעות לסט. אני לא רק מתעדת, אני יוצרת מרחב לאנשים”.אנשים התחילו להכיר את חותמה, את רוח העבודות שלה. מכל קצוות הארץ הם מגיעים אליה. “אני אוהבת שהלקוחות אוהבות את הצילומים שלהן ומכירות את עצמן”, היא מחייכת.על המראה בביתה כתוב: “זכותי וחובתי להכיר את עצמי”. זו הפילוסופיה שמנחה את העבודה שלה. “הסט נקי כמו דף חלק. תהי מה שאת רוצה. יש כאן חופש להיות עם עצמך, לגעת, לחוש. ואיפה אפשר לעשות את זה? הגוף שלנו מדבר כל הזמן – אין סופי – והתמונות לוחשות סודות של הלב – רק את יודעת.
“תמיד הערצתי את העצמאות שלך”
ביום שאלה קיבלה גט, אמה אמרה לה במפתיע: “תמיד הערצתי את העצמאות שלך וקינאתי בחופש שלך”. זה עשה לי סדר, זו המתנה הגדולה שקיבלתי לשלב החדש בחיים. ראיתי אותנו מנקודת מבט חדשה והגיונית איכשהו.. הכרתי בכך שבמקומות שאני הרשתי לעצמי להתקומם, היא לא העזה לפצות פה.“הקשר המורכב עם אמה, שהפך להשראה לפרויקט של שבע שנים, מקבל משמעות חדשה. המסע שהתחיל כילדה שחיפשה את האמת שלה בארון הגבוהה של אבא, מוביל היום לסטודיו שבו מאות נשים מוצאות את החיבור לאמת של עצמן.
חוויה שמשנה מבט
הסטודיו של אלה אינו סטודיו צילום רגיל. זהו מרחב טיפולי, מקום שבו נשים מגיעות לא רק כדי לצלם תמונות יפות, אלא כדי להיפגש עם עצמן. אלה יצרה שפה חזותית ייחודית שמשלבת אומנות, פסיכולוגיה ואמפתיה עמוקה. מה שמייחד את הצילומים שלה הוא היכולת לראות מעבר למה שהעין רואה. היא מזהה דפוסים רגשיים, קוראת שפת גוף, ויוצרת אווירה שמאפשרת ללקוחות שלה להוריד מסכות. “אני לא רק מתעדת”, היא אומרת, “אני יוצרת מרחב שבו אפשר להיות”.הפרויקט שלה עם אימהות ובנות הפך לתנועה שקטה של ריפוי יחסים. נשים מגיעות עם מטענים, עם סיפורים, עם כאבים ושמחות, ויוצאות עם משהו שונה לגמרי. תמונה שמשקפת את האמת שלהן, את היופי הפנימי שלהן, את הקשר המורכב עם האישה שהביאה אותן לעולם. בעידן של סלפי ופילטרים, אלה מציעה משהו נדיר: מפגש אותנטי עם עצמך. לא גרסה משופרת או מושלמת, אלא גרסה כנה. זו חוויה שנשארת איתך הרבה מעבר לתמונה עצמה. זו תזכורת שאת ראויה להיראות, להישמע, להיות.
“נעים מאוד, אני נעמה”
לפני שעליתי לצילום אצל אלה, פתחתי שלושה קלפים שכיוונו אותי למטרה האישית. הבאתי שלושה סטים של בגדים. המקום היה מחומם, אלה עזרה לי להניח את הבגדים על מתלים, הפעילה את המוזיקה שאני אוהבת. ואז עליתי. תוך כדי הצילומים, עם החיוכים ומילים טובות ורגשות של אלה, התחלתי להיפתח. היא שאלה שאלות על ילדות, על רגעים ששכחתי ופתאום נזכרתי. זה היה רגעים אינטימיים שלי עם אלה ועם המצלמה נתתי לזה מקום.היה פשוט כיף. הרגשה מדהימה. היא כיוונה, התלהבה ממני, ואני בזכותה התלהבתי מעצמי. לרגע הייתי עם עצמי וגרמתי לעצמי להרגיש טוב, מלאת חיים, אהובה. אז נעים מאוד, קוראים לי נעמה משיח כהן.
הוספת תגובה