מאת לין סלומון
השולחן הנפרש מולנו עובד מתוך דיוק. איכות וקומפוזיציה לפני הכל. מגשים צבעוניים כמו ציור מודרני, פלטות גבינות מדברות עם קערות פירות טריים, פטיסרי המזכיר למה צרפתים לוקחים את הקינוחים שלהם ברצינות, כוסות קטנות עם הפתעות, ביסים עדינים המוגשים בכפית, ופיתות זעירות המוכיחות שניתן לקחת משהו יומיומי ולהפוך אותו לאמירה. זה לא סטיילינג. זו מערכת.כל מגש הוא החלטה עיצובית, כל ביס הוא בחירה מודעת בין צבע, מרקם וקצב. האוכל כאן לא נועד רק להשביע אלא להפעיל את כל החושים בו זמנית. אירוח נוהג כיצירה מתוכננת היטב ובכל זאת, נולד בן רגע. הקסם נמצא בדיוק שם, באזור הדק בין שליטה לספונטניות, בין תכנון מדויק לרגע של חופש, בין יד מקצועית לאינטואיציה קשובה לאורחים.
ובתוך כל הדיוק הזה נטמע משהו בסיסי בהרבה. לב. לא מטאפורה שיווקית אלא נוכחות. נדיבות. אוכל שיוצא החוצה עם כוונה לפגוש אורחים ולשמח. כי אירוח, לפני שהוא שירות, הוא מחווה אנושית. ונמדד לא רק בטעם אלא בתחושה שהוא מותיר אחריו.סיפור ההיכרות של השף קונדיטור ערן עמר וזוגתו מירי שמש עמר נשמע כתסריט קטן שהחל בקינוח. מירי נשלחה לקנות סברינה. היא חזרה עם מערכת יחסים. בפשטות הזאת, קינוח שהופך הבטחה, הבטחה שהפכה לעסק ועסק הנותר אישי.יש משהו כמעט תיאטרלי באופן בו השולחן מתגלה, לא כהגשה אלא כהופעה מודעת לעצמה. האורחים אינם מסתערים, הם מתקרבים. המבט מקדים את היד. רגע של התבוננות, סריקה שקטה בעיניים, כניסה לחלל המבקש שיקראו אותו לפני שנוגעים בו. הבחירה מה לקחת קודם אינה מקרית, היא תגובה אינסטינקטיבית לצבע, צורה, זיכרון נשלף ללא הזמנה רשמית. העין נעצרת על פרי בוהק, היד מהססת מעל קינוח, תנועה אחרת כבר יודעת את הדרך לגבינות. כל מחווה קטנה מסגירה העדפה, כל ביס הוא הצהרה אסתטית קטנה.
וכאן טמון כוחו האמיתי של המגש עצמו, הוא אינו מנהל את הקהל אלא מאפשר לו להיחשף. האירוח נעשה שפה פתוחה המכבדת ריבוי קולות ויוצרת אינטימיות בתוך מרחב משותף. אין ניסיון לכפות אחידות, להפך, השונות היא עקרון הפעולה. כל אורח בונה לעצמו מסלול אישי בין הצלחות, וביחד מתהווה פסיפס אנושי שבו האוכל חדל להיות יעד והופך למתווך. האורחים עומדים סביב אותו שולחן ובכל זאת כל אחד מצוי ברגע פרטי לחלוטין. אינטימיות המתקיימת בציבור, הישג שרוב המפגשים האנושיים עדיין מתקשים בו.יש בכך מידה של חוצפה אלגנטית. שולחן מבין שהוא מוקד תשומת הלב ועדיין מסרב להתחנף. הוא אינו מתחנן למחמאות, הוא פשוט נוכח. נוכחות זו מספיקה. אין רעש, אין עודפות, אין דרמה מלאכותית. רק ביטחון שקט בעובדה שאירוח מדויק אינו מבקש מחיאות כפיים, הוא מבקש מבט שני. וכשמגיע המבט השני מתבהרת ההבנה, זו לא רק הגשה, זו עמדה.
במובן הזה, נוגטין לא מגישים רק תפריט אלא מצב רוח. הם מבינים שאירוע הוא לא רשימת מנות אלא מערכת יחסים זמנית בין אנשים ושולחן טוב יודע להחזיק שיחה גם ללא מילים. אוכל כאן הוא שיחה שקטה בין מארחים לאורחים, בין עיצוב לרגש, בין רצון להרשים לרצון לארח באמת.כמו בכל זוגיות מתפקדת יש כאן חלוקת תפקידים בריאה. השף – קונדיטור ערן עמר הוא היצירה, הלב של הטעם, מירי היא המערכת שמאפשרת לכל זה להגיע בזמן, בדיוק ובנגישות. הפלטפורמה הדיגיטלית שהיא מובילה מאחורי הקלעים מתנהגת כמו מנהל הפקה טוב, אתה לא רואה אותו, אבל בלעדיו שום דבר לא עובד. התאמות לתקציב, לזמנים, לרגישויות ולצרכים משתנים, טכנולוגיה שמשרתת את החוויה במקום לגנוב ממנה את ההצגה. זהו חיבור נדיר בין אמנות לניהול, בין רגש ללוגיסטיקה, בין ידיים עובדות לראש החושב קדימה.ערן עמר מוסיף: “התשוקה שלנו היא לשלב בכל מגש אסתטיקה וטעם. יוקר המחיה והשינוי בהרגלי הצריכה הניעו השקעה בטכנולוגיה שתהפוך את האירוח הקולינרי לזמין, איכותי, מגוון ומשתלם עבור כולם”
התפריט אינו תבנית. הוא תגובה. כל אירוע מתוכנן מחדש, כל שולחן נבנה בהתאם לקהל ולרגע. אין שכפול הצלחות, יש הבנה שאירוח טוב הוא דיאלוג עם המציאות. וזה בדיוק מה שהפך את הטעימה לחוויה, רצף טעמים המדבר לעין, לחיך וללב בו זמנית, בלי לצעוק, בלי להתאמץ, פשוט להיות מדויק.ויש כאן גם קריאה רחבה יותר של תרבות האירוח העכשווית. בשנים האחרונות, אוכל חדל להיות רק צורך והפך למדיום תקשורתי. אנשים מבטאים דרכו טעם אישי, שייכות ואפילו השקפת עולם. שולחן כזה אינו רק משטח הגשה אלא במה קטנה שבה מתקיים דיאלוג בין אסתטיקה, חברה וזיכרון. הבחירה במרכיבים, בצבעים ובקצב ההגשה מספרת סיפור על דור שמחפש חוויה כוללת, לא רק תוצאה. האורחים אינם צרכנים פסיביים אלא משתתפים פעילים והאירוח הופך לפעולה משותפת בה כל אחד מוסיף שכבה משל עצמו.במובן הזה, Nougatine פועלים כמעט כמו אוצרים. הם לא רק מספקים אוכל אלא בונים סצנה. כל אירוע מתוכנן כמרחב רגשי שבו אוכל, אנשים ועיצוב נפגשים ומייצרים זיכרון קולקטיבי. החוויה מתחילה הרבה לפני הביס הראשון, במבט, בציפייה, בשיח המתפתח סביב מגש ונמשכת הרבה אחרי הצלחת הריקה. זו הבנה עמוקה של אירוח כתרבות, לא כשירות, וההבנה הזאת היא המעניקה בכל מפגש איכות של יצירה חד פעמית.
בסוף, Nougatine Different Bakery מציעים הרבה מעבר קייטרינג חלבי כשר. הם מציעים תפיסת אירוח שמבינה תרבות. חיבור בין לב פועם לטכנולוגיה מדויקת, בין יצירה אישית לנגישות רחבה. אחרי הביס האחרון נשאר טעם, אבל גם רעיון. אולי אירוח טוב הוא לא רק איך מגישים אוכל, אלא איך גורמים לאנשים להרגיש שהם הוזמנו למשהו שיש בו כוונה.
ואחרי כל הפילוסופיה הזאת, עדיין בא לך לקחת עוד ביס. זו כבר אמנות.
לין סלומון | צלמת וכתבת תרבות
הוספת תגובה