אחרי שנים של שקט, “חמסה” חזרה. לא בשקט, לא בצנעה’ אלא במלוא התפארת, האנרגיה והקסם שהפך אותן לאחת הלהקות האהובות והנצחיות של הפופ הישראלי. אמש בזאפה הרצליה, המקום היה מלא עד אפס מקום, וארבע הנשים על הבמה ( ההרכב המקורי) הזכירו לכולנו למה התאהבנו בהן מלכתחילה. ההופעה נפתחה ברגע מרגש במיוחד. הבנות עצרו, הקהל השתתק, והן הקדישו את השיר “גיבור של אמא” לרן גואטי הי”ד, שחזר הביתה אתמול. היה בזה משהו רגע של פאוזה, של הזדהות, של תקווה שהמלחמה הזו תסתיים ושכולנו נוכל שוב להרים ראש. ואז, כשהשיר הסתיים והאורות חזרו, היה ברור: הערב הזה לא יהיה רק על העבר. הוא יהיה גם על ההווה, על השמחה הקטנה שאפשר למצוא גם בימים קשים.
חזרה לשורשים – עם טוויסט
“חמסה”, שהוקמה בשנת 2000, תמיד הייתה להקה ייחודית. חמש נשים כריזמטיות, אנרגיה מטורפת, ושירים שמיד נתפסו. הלהיט “חייב למות עליי” היה פשוט תופעה, שיר שכולם שרו, כולם רקדו לו, ושהפך למעין המנון של דור שלם. הלהקה הוציאה אלבום אחד, עשתה רעש, ואז התפרקה. עד עכשיו.במופע של אמש היה משהו שונה. הלבוש היה חצוף, צבעוני, כפי שהכרנו מההופעות הקודמות, אבל זה בדיוק עבד. זה לא היה מתנשא, לא מאולץ. זה היה הן. אסתר קסטרו, פזית הרמן, נעמה אתר וסיון גיל גנון שהצטרפה להרכב, כל אחת עם הנוכחות הייחודית שלה, ויחד פשוט חשמל.מה שהיה מיוחד בערב הזה זה לא רק ההיטים של חמסה. היועץ האמנותי של הלהקה, תמיר קליסקי מאתניקס, עזר לבנות תוכנית שהייתה מסע אמיתי בזמן. שירים נוסטלגיים ים-תיכוניים לצד קלאסיקות ישראליות שגדלנו עליהן – “לגור בדירת פאר”, שירים של עפרה חזה, של ריקי גל. והקהל? שר כל מילה. היה בזה משהו קסום, איך כולם מכל הגילאים פתאום חוזרים לאותם רגעים של ילדות, של נעורים. ואז הגיע הרגע. רון רוזנפלד, האיש שכתב את “חייב למות עליי” את המילים, את הלחן, את כל הקסם הזה עלה לבמה. הקהל השתגע. זה היה ביצוע משותף, רגש גולמי, וסוג של סגירת מעגל. השיר הזה, שכתב לפני שנים, חי חיים משלו. והעובדה שהוא עמד שם, עם הבנות, שר אותו מול הקהל היה בזה משהו קסום.
למה זה עובד?
“חמסה” זו לא סתם להקה. היא סוג של תופעה תרבותית. מוזיקה פופ-דאנס עם השפעות ים-תיכוניות, שירים שהעם הישראלי פשוט אוהב, מכיר, שר. זו מוזיקה של שמחה, של חגיגה, של רגעים טובים. וכשרואים ארבע נשים על הבמה ששולטות בקהל בלי להתאמץ, מבינים למה זה עובד כל כך טוב. הקהל של אמש היה מגוון, צעירים שגילו אותן מחדש, מבוגרים שזוכרים את התקופה הראשונה, משפחות שלמות שבאו יחד. וכולם, אבסולוטית כולם, עמדו, רקדו, שרו. זה לא היה קונצרט שיושבים בו ומקשיבים בנימוס. זו הייתה מסיבה אמיתית. אם המופע של אמש היה איזושהי אינדיקציה, חמסה חזרה ברצינות. לא בשביל עוד סיבוב נוסטלגיה קצר, אלא בשביל להזכיר לכולנו מה זו מוזיקה טובה, מה זו נוכחות במה אמיתית, ומה זה להרגיש טוב. בתקופה כזו, כשכולנו זקוקים לרגעי שמחה, חמסה מגיעה בדיוק בזמן. מי שהיה אמש בזאפה הרצליה יודע. ומי שלא, כדאי שימהר לתפוס כרטיס למופע הבא. כי “חמסה” לא רק חזרה. היא כאן כדי להישאר.
היהה מקסים ושמח במיוחד 👏👏