יש לי היכרות אישית לא רעה עם פינלנדים. לא דרך תרבות גבוהה או סמינר אוניברסיטאי, אלא באמצעות ערבי שתייה שנמשכו אל תוך הלילה – שם שיחקנו אמת או חובה פיני, גרסה אלכוהולית קשוחה שבה יש רק “חובה”, והחובה היא תמיד שתייה. המשחק היה נגמר רק כשמישהו מקיא או מתעלף. לפעמים שניהם.
באותם ערבים למדתי משהו עמוק על התרבות שממנה מגיע הסרט “יום חמישי הטוב“: מאחורי קהות החושים, הקרחוניות, וההימנעות הרגשית, יש שם איזו אמת חשופה – גולמית, חסרת חן אך רוויית תום. דמויות פיניות אופייניות – בקולנוע ובחיים – אינן “מבינות ברגשות”, והן ודאי אינן מביעות אותם. לכן, כשמתרחש רגש, הוא נוגע דווקא משום שהוא אינו מחצין את עצמו. זו גם הסיבה ש*”יום חמישי הטוב”* מצליח להיות כה אפקטיבי – דווקא משום שהוא איננו מבקש לרגש. הסרט, שבמרכזו גבר מזדקן ונרגן בכפר פינלנדי שמתאהב באישה מבוגרת אחרת, מהלך על החבל הדק שבין פיוט לריאליזם יבש. הוא מייצר הומור מתוך אנטי-רגש, ועוצמה מתוך דחייה עיקשת של דרמה סוערת.
גיבור הסרט, קאלו, הוא דמות סגפנית, קשוח, נוזף, מרוכז בפעולות ולא במילים. במובנים רבים הוא האידיאל ההפוך של הקולנוע האמריקאי – אין אצלו “מסע רגשי”, אלא לכל היותר סחיבה איטית של שק רגשות שהוא שוכח לפרוק כבר שנים. הכניסה של לינה לחייו אלמנה חכמה, תוססת, נערית ואוהבת חיים ואדם– אינה מביאה איתה מהפך דרמטי אלא משהו שז’ורז’ פרק היה אולי מכנה “תנודות קלות בנוף ההרגל“. מבט ממושך מדי, היסוס קל במילים, הצעה לאכול ביחד. פה טמון כוחו של הסרט: בכך שהוא מבקש מהצופה להבחין בדקויות שהדמויות עצמן מסרבות להכיר בהן.
והדרמה היא כמעט אקראית. דווקא משום כך, הסרט נוגע ברובד פילוסופי עמוק: האם האהבה כשהיא מגיעה, משנה את מהלך החיים, או רק את הטון שבו הם נאמרים? האם ניתן לפגוש אינטימיות גם אם לא מאמינים בה? ומה המשמעות של חמלה במקום שבו איש לא ביקש חמלה? לצד הדמויות הפיניות הקלאסיות, נוקשות, מבטלות רגשות, מחוספסות במופגן הדמויות כאן נדמות כחריגות כמעט. הן לא סנטימנטליות, אבל משהו בהן מתמסר לאפשרות שבערוב החיים, עדיין יש מקום לרכות. אולי זו התרבות הפינית עצמה שאינה סולחת לחולשה, אבל מכירה בגבורה השקטה של להיות לבד – שהופכת את “יום חמישי הטוב“ ליצירה שנשארת. לא בזכות סצנה מסוימת, אלא בזכות שובל התחושות שהוא מותיר – קצה של רגש, קצה של שתיקה.
יוטיוב: באדיבות קולנוע חדש
ובמילים אחרות: סרט שמתחיל כמו עוד יום אפור, אבל מסתיים כמו שתייה אחרונה, כזו שבה, בלי להתכוון, אתה מגלה שאתה כבר לא לגמרי לבד.
החל מן ה 17 ביולי בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ.
שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה. ניתן להאזין לפודקאסטים של אורון שוורץ, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:
“ישראל הראשונה”:https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284
“משפט חוזר”:https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222
סרט טוב ומהנה משחק מצוין אתה יוצא ממנו עם חיוך וזה מה שחשוב במיוחד בזמן הזה.
טוב, איש פשוט עם פינת אהבה לאשתו המתה ואמנית חסרת יכולת כלכלית אבל חיה ומחממת ..ומנצלת את האיש להיות מודל לתערוכה שהוא בה הגיבור, רק שכחה לספר לו ..ושני בנים שהוא חינך לתפארת חוסר הרגש וחמדת רכושו באופן פוצי ומעצבן, והבת שלה , מאומצת כנראה , שזורמת טוב עם משובות וכשלי אימה …נהניתי מאד. לא עשו ממנו פרודיה , לא עשו לאב סטורי מתקתק. היו כאן בחוזקם וחולשתם שניים וסובביהם.