יש לנו ים – אבל אין לנו תחבורה!

ים ופקקים:

ישראל יושבת על קו חוף מרהיב, כמעט 200 קילומטרים של ים פתוח ולמרות זאת, היא מתנהגת כאילו היא מדינה ללא חוף. אנחנו עם מוקף בים, אבל נוסעים רק ביבשה. הפקקים מתארכים, הרכבות צפופות, והשמיים כמו שראינו לאחרונה יכולים להיסגר ברגע. רק הים נשאר פתוח. אבל אף אחד לא מפליג בו. כסקיפר מסחרי ובינלאומי, בכל שבוע אני פוגש אנשים מהמרכז, מהצפון, מהדרום. חלקם לא ראו ים מקרוב שנים. שואלים אותי: “מתי יהיה קו שייט בין תל אביב לחיפה? בין עכו ליפו?” אני מחייך. טכנית, אפשר. בפועל, אין. אין קווים. אין תשתית. אין חזון. אנחנו חיים ליד הים, אבל לא איתו.

>>>החלום התאילנדי…

בערים רבות בעולם, כמו: ונציה, אתונה, איסטנבול, הונג קונג וגם בתאילנד, הים הוא עורק תחבורה לכל דבר. תחבורה ימית לא נחשבת שם מותרות או תיירות, אלא כלי אמיתי לניידות יומיומית. כאן? לא מדברים על זה אפילו. ההזנחה התחבורתית־ ימית בישראל עמוקה. ואין בכך רק הזנחה טכנית, אלא הזנחה של תרבות. הזנחה של זהות. עם ישראל נולד מתוך מסעות, נדודים, מעבר ימים. מפרשת יונה הנביא, דרך חופי פלשת ועד אוניות המעפילים. אנחנו עַם עִם סיפור ימי. ואיכשהו, שכחנו אותו. “מי שלא יוצא לים עד שכל הסכנות נעלמות – לעולם לא יפליג.” (תומאס פולר)

איראן והים:

במלחמה האחרונה מול איראן, ראינו את זה בבירור: 150 אלף ישראלים נתקעו בחו”ל כשהשמיים נסגרו. רק הים עמד שם, דומם, פתוח, מוכן. הים לא תלוי במגדלי פיקוח. לא באורות מסלולים. לא בפיקוח אווירי. הים פשוט שם. הוא תמיד היה ונמצא שם. ואם נחזור לרגע ליום־יום: למה אין מעבורת בין חיפה לתל אביב? למה אי אפשר להגיע מתל אביב לאשקלון בדרך הים? הרי יש חוף, יש מרינה, יש קהל. חסרה רק ההבנה שים הוא דרך – לא רק נוף. לאורך השנים, נשמעו מיתוסים על שייט ימי פנימי. יש שטוענים כי בשנות ה־70 פעלו רחפות או שאטלים בין חיפה לקפריסין. בדיקה מעמיקה מגלה: לא היו רחפות כאלה. הקו היחיד שפעל בשנות השבעים היה של הספינה MS Arion, שהחלה להפליג ב־1975 בין חיפה, קפריסין ויוון, עד שפוצצה ונשרפה בנמל חיפה ב־1981. מאז – לא חזר קו קבוע כזה, וגם אז הוא לא היה קו תחבורה מהיר או ציבורי.ובכל זאת, היו ניסיונות. בשנים האחרונות הופעלו כמה פיילוטים, שינוע ימי של מכולות בין נמלים, קול קורא לשאטלים ימיים בין תל אביב ליפו, ואף רעיונות לניצול חופי ישראל לקווי סחר. אבל כל אלה נשארו טכניים, שקטים, לא ציבוריים.

חוק תחבורה ימית:

עד היום, לא הוגשה אף הצעת חוק בישראל שמבקשת להכניס את הים למערכת התחבורה הלאומית, כמו רכבת או אוטובוס אין רגולציה, אין חזון, ואין גוף שמטפל בזה ברצינות. מרינות פועלות לבד, נמלים פועלים לפי אינטרס סחר – והציבור? נשאר יבש על היבשה .בהשוואה לעולם,זה כמעט אבסורד. בוונציה, בסינגפור, בברצלונה – הים הוא דרך. בישראל – הוא נוף. אם נרצה באמת שינוי,  צריך יותר מפיילוט. צריך מדיניות. צריך חוק.

חזון:

אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הים אחרת. לא כמותרות. לא כקורס סקיפרים ליומולדת חמישים. אלא כמשאב אסטרטגי, כביש ימי, דרך חיים.”כדי להגיע לנמל, חייבים להפליג – להפליג, לא להיקשר לעוגן, לא להיסחף.”(פרנקלין ד. רוזוולט).אם היינו מבינים את זה לעומק,ייתכן שכל מערכת התחבורה הישראלית הייתה נראית אחרת. ייתכן שגם החיים שלנו, היו זורמים אחרת. הים לא שייך רק לסקיפרים, לצוללנים, או לאנשי חיל הים. הוא שייך לכולנו. הוא זמין, הוא חופשי – והוא מחכה שנחזור אליו. ואולי הגיע הזמן להתחיל להפליג.

מאת יצחק חברוני