בתחילת הדרך, חוסר היכולת לזכור את הצעדים הרגיש מתסכל. אבל המורים בארתור מארי אמרו את מה שהפך לאמת שלי: “תרקדי, תהני, תחווי את החוויה זה יגיע. אל תעבדי עם הראש, תזרמי.” השתדלתי. זה לא היה פשוט. אבל לצד הטכניקה ביקשתי גם שיעורי בית’ מה לתרגל מול המראה והתוצאות לא איחרו להגיע.

הרגע שהביא דמעות לעיניי
אבל רגע השיא הרגע שבו הרגשתי את כל זה מתכנס לכדי משהו גדול היה במסיבת יום ההולדת של תלמידי הסטודיו. המנהג בארתור מארי הוא מנהג יפה: כל צוות הסטודיו עולה ורוקד עם התלמיד חוגג יום הולדתו כל מורה לחוד, בפני כל התלמידים הנוכחים. התלמיד.ת עומדים במרכז, מקבלים פרחים, ואם מרגישים אומרים ברכה מהלב. לראות תלמידה מתנועעת בפומבי לצלילי סלסה, טנגו ובולרו, עם כל מורה שבוחר שיר משלו זה לא רק ריקוד. זה חגיגה של אדם. ורגע שהודיות פרצו מכל עבר, והתודות שכל אחד העניק היו כה אישיות וכה אמיתיות דמעות עלו לעיניי.

“תודה על המקצועיות והייחודיות. אני מרגישה שאני חלק מהבית. המקום הזה הוא אנרגיית חיים אחת הסיבות הטובות ביותר שלי לקום בבוקר. הריקוד מפגיש אותי עם מה שאני קוראת לו אומנות החיים: מצד אחד רוצים להיות יציבים וחזקים, ומצד שני גמישים ורכים. תנועת הגוף שנפגשת בריקוד ובחיים זה האתגר האמיתי.” (תלמידה בסטודיו ארתור מארי).
קהילה, לא רק שיעור
מה שעושה ארתור מארי לתלמידיו הוא מעבר לצעדים ולטכניקה. הסטודיו יוצר קהילה’ מקום שבו נפגשים פעמיים בשבוע, רוקדים יחד תלמידים ומורים, צוחקים, מזיעים (כן, זה גם ספורט), ומכירים זה את זה לעומק. כולנו זקוקים לשייכות, לדבר שעוטף אותנו ומעניק סיפוק פנימי. הסטודיו מארח תלמידים בגילאים 14 עד 80 ולכל אחד יש סיפור. סיפור של מה הביא אותו לפסוע לראשונה אל מול המורה ולומר: “אני רוצה לרקוד.” הריקוד הסלוני ממלא, מזין ותורם לבריאות פיזית ונפשית כאחד.

כשלא רוצים להסיר את הנעל
במסיבת יום האהבה האחרונה של הסטודיו הבנתי את זה סופית: לא רציתי להסיר את הנעל מרגליי. אחרי כל כך הרבה שיעורים, מצאתי את עצמי נוכחת, רוקדת, מבינה את הצעדים והכי חשוב: זורמת.
זה מה שארתור מארי עושה.








הוספת תגובה