לא עוד אור לגויים, לא עוד אומת מופת, אלא מדינה מערבית, בה איש כבר אינו רעב, הפוליטיקאים מסואבים כמו בכל אומה “נורמלית”, בתי הקפה שוקקי חיים, והמדינה, כך חשבנו אז, כבר לא תדע קונפליקטים צבאיים מכוננים, כמו אלה שאיפיינו את המדינה בעשורים הראשונים להתבססותה.
קוריאה הדרומית, מדינה צעירה שזכתה לעצמאות מיפן האכזרית בשנת 1945, התמודדה עד לשלהי שנות השמונים עם תהפוכות פוליטיות, מלחמות שחצו בינה ולבין קוריאה הצפונית בימי המלחמה הקרה, ולשחרור מדיקטטורה. ואולם מזה ארבעים שנה, היא נחשבת למדינה שאפתנית, משגשגת, מופת של חברה חרוצה, מתקדמת, מערבית באופייה, ליבראלית. על הרקע הזה, הסרט הקוריאני המצוין מנפץ את האשליה שחברה “נורמלית” היא גם חברה מתוקנת. “משפחה נורמלית”, מפגישה שני זוגות של אחים ובנות זוגן, POWER COUPLES של שגשוג והצלחה – האחד רופא מוכשר והשני עורך דין צמרת מבריק. הסרט שמבוסס על ספרו של הסופר ההולנדי בן זמננו הרמן קוך, מפגיש את הזוגות המצליחים כשמתחת לרגליהם, רועדת האדמה בשל סוד אפל: ילדיהם, בני טובים אולטימטיביים, ביצעו רצח נטול סיבה, רק מתוך שעמום של ילדי שפע שיש להם הכל ואין להם כלום.
תגובות הדמויות אל מול משבר הנאמנות – הבחירה בין החברה ה”מתוקנת”, לבין הנאמנות למשפחה הגרעינית, מפלגת את המשפחה, הופכת אותה במהלך דרמטי של רכבות הרים מעמדה לעמדה שכנגד, ובעיקר מציירת לנגד עיני הצופה את חוליי חברת השפע – זו שצורכת עצמה למוות, ממתגת עצמה עד כדי סיאוב באמצעות לייקים ברשתות חברתיות, ומנהלת את חייה הוירטואליים במנותק מן החיים ה”נורמליים”.
אחדות מן הסצינות האלימות במיוחד, נראות כמו רפרור מובהק לספרו הנודע של אנת’וני בורג’ס, ולעיבוד הקולנועי המטלטל של סטנלי קובריק – “התפוז המכאני” משנת 1971. גם בסרט ההוא, הצופה המערבי מתקשה להשלים עם העובדה שדווקא בני טובים פסיכופתים מוצאים עצמם מתעללים התעללות פיזית בלתי נתפשת והכל מתוך שעמום וסיאוב של חברת רווחה. הגבוה – שמיוצג באמצעות המוסיקה הקלאסית של בטהובן בסרטו של קובריק, והמאניירות של ארוחת הערב היוקרתית בה נפגשים האחים ובנות זוגן, ניצבים אל מול הרחובות האפלים בהם נפגשים ילדיהם בדר רחוב בו הם מתעללים עד מוות בפרץ אלימות בלתי מושגת, ומייצרים למשפחה ה”נורמלית” את מרכזה של הדילמה.
וכמו טרגדיה יוונית המציבה בפני האדם מראה בלתי מרוטשת למידותיו הרעות מתוך ניסיון לחנכו לעשיית הטוב, גם הסרט הזה לא מותיר את הצופה אדיש, וכמו דמותו האלמותית של אלכס גיבור “התפוז המכאני”, המשוחקת בידי מלקולם מקדואל הצעיר, שלאחר הטיפול שקיבל באמצעות רשויות החוק, הוא מוציא עצמו מקיא ללא שליטה בכל פעם שהוא מבקש להרהר בלבצע עוד מעשה אלימות, כך גם הצופה, יוצא מן הסרט, מהורהר ומיוסר.
יוטיוב: באדיבות סרטי נחשון
סרט מצוין. כזה שמשקף את חיינו במראה אכזרית ובלתי מרוטשת. לכו לראות! החל מ-5 ביוני בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
ניתן להאזין לפודקאסטים של אורון שוורץ, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:
“ישראל הראשונה”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284
“משפט חוזר”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222
הוספת תגובה