מאת לין סלומון
חזרה פתוחה ל״ערגה״ של להקת המחול קמע חושפת תפריט טעימות חושני ומסוכן, שבו אהבה אינה רגש אלא שדה פיזיקלי. רגע לפני הבכורה, תמיר גינץ מבשל על הבמה מנגנון משיכה שלא מותיר את הצופה ניטרלי.
הרצפה מבריקה כמו מחבת חמה. גופים נזרקים עליה כמו חומר גלם שעדיין לא החליט אם הוא נמס או נשרף. בחזרה הזאת אין ספירת שמונה. יש דופק. שבעה־עשר רקדנים עומדים בחלל הפלורסנטי של מרכז סוזן דלל, וביניהם נע מבט שקט וחותך של תמיר גינץ, מייסד ומנהלה האמנותי של להקת המחול קמע. הוא לא מסביר תנועה, הוא מתבל אותה. עוד שנייה של שהייה, עוד גרם של סכנה. הוא יודע שאם יוסיף יותר מדי זה יהפוך למלודרמה, אם יוריד יישאר אקדמי. האיזון הזה, בין פאתוס לוירטואוזיות, הוא לב המנה. על הרצפה, זוג נאחז כאילו זו לא כוריאוגרפיה אלא וידוי. הכתפיים מתקשות, האגן מתקרב, משקל עובר מצד לצד כמו סוד המחליף ידיים. זה לא חיבוק, זו בדיקה: כמה אני יכולה להישען עליך לפני שתישבר לי הנשימה. כאן ערגה אינה געגוע רך, היא שדה כח. בפיזיקה, מטענים מנוגדים מייצרים מתח. במחול של גינץ גופים מייצרים משיכה, המסכנת קריסה. בין שליטה להתמסרות, נולדת תנועה בה יש תאוריה וגם תשוקה.
רקדנית עולה על כתפיו של רקדן אחר. לא כנסיכה, כמשקל. הגב שלו מתעגל, הרגליים שלה תלויות באוויר, והרגע הזה, בין נשיאה לנטישה, מבדיל בין מנה יומרנית למנה עמוקה. “ערגה” מתורגמת כאן לכימיה: תגובה מתרחשת רק כשיש אנרגיית הפעלה מספקת. בלי סיכון אין בעירה. הגוף כאן אינו אסתטיקה; הוא חומר בעירה.להקת המחול קמע מציינת 23 שנות פעילות, מסע שהחל ב־2003 עם היצירה “גן נעול”, עבודה שבקעה, כפי שגינץ מתאר, ממש מהבטן. אז עוד לא הייתה “להקה”, אלא קבוצת מחול עכשווית שנולדה מתוך צורך. השם “קמע” נבחר כמעט אינטואיטיבית; מחשבה על מזל, על הגנה, על אמונה המחזקת את הדרך. משרד התרבות הכיר בה לאחרונה, כלהקה מהשורה הראשונה, אך הדרך לשם נבנתה בעבודה שקטה ועקבית. כיום מונה הלהקה 26 רקדנים, מתוכם 17 משתתפים ב“ערגה”.
לאחר הבכורה במרץ, הלהקה תמריא לגרמניה. לוח הופעות בינלאומי כבר נסגר. בתוך הסטודיו, לעומת זאת, אין חו״ל ואין דרגות. יש גוף. יש חזרה. יש חיכוך. דקה אחת של ריקוד מחזיקה מאחוריה יומיים של פירוק והרכבה. שבעה־עשר גופים מכוונים לאותו דופק עד שהמרווחים ביניהם הופכים לשפה. הווירטואוזיות אינה קישוט; היא תשתית המאפשרת לנפש, להישאר חשופה מבלי להתפורר. התוצאה מזכירה תפריט טעימות בו, כל מנה נראית קלילה, כמעט אינטואיטיבית, אך מאחוריה שעות של חיתוך, צמצום, איזון ותיבול. כל ביס מחזיק תפיסה.
גינץ מדבר על אהבה לא כקלישאה אלא כנקודת מוצא. “יש נפש שרוצה אהבה טהורה, בלעדית, מחויבת,” הוא אומר ומצביע על עצמו. רגע זה, משנה את טמפרטורת החלל. לא הצהרה דרמטית, וידוי כמעט אינטימי. הוא שואל את הרקדנים מהי אהבה עבורם: קשרים פתוחים, מסגרות מסורתיות, חופש, פוליאמוריה, בדידות. הוא נותן להם משימות. בוחר זוג בחברות מושלמת ומבקש מהם להוציא עשן. מתוך הפרוביזציה, נבנים עולמות כמו לגו: חיכוך, משיכה, דחייה, חזרה. ערגה אינה נרטיב לינארי; היא ריבוי מצבים בו־זמניים.
המוזיקה, שהופקדה בידי גיל מנט, יוצר באר־ שבעי שנע בין שאנסון לקלאסיקה עם תיבול עכשווי, פועלת כמו רוטב המחבר, טעמים קיצוניים. לעיתים, נשמע תיפוף יבש, כמעט תעשייתי, כמו מכות על מתכת. מצטרפת מלודיה מלטפת המתגנבת מאחור. הקצב מתגבר, נשבר, חוזר. כמו מערכת יחסים מסרבת להתייצב. התלבושות של אביעד הרמן, אלגנטיות עם רמיזה סקסית מדויקת, בהשראה יפנית, מאפשרות לראות גוף מבלי לחשוף הכל. קיר התפאורה בצבע שלכת־ תשוקתי, יוצר חלל המחזיק רגש עוד לפני תנועה. שגיא הללי, סולן ותיק, פותח את הרצף כשהגוף שלו כבר טעון במתח זה. כתפיים נאספות פנימה ואז משתחררות. הרגל בודקת את הקרקע כאילו היא אינה מובנת מאליה. הנשימה נשארת רגע אחד ארוך מדי בחזה. שם מתחיל הסדק.
חיה סלבדור רוקדת את “הנפש”. סולו המתהדר בכך ללא בושה. גוף שרוצה ומשווע לשיווי משקל. מקטע חדש, “דלתות מסתובבות”: כניסות ויציאות מקשרים המתרחשות בו־זמנית. הרקדנים תופסים מרחב מזוז לזוג כאשר כל לב פועם בכיוון אחר, ולי כצופה מתקשה לעקוב אחרי כולם. אולי זו הנקודה. בעידן בו מערכות יחסים מתחלפות בקצב הודעות, ערגה, הופכת למבנה מורכב, לא לרגש חד־כיווני. מרטינז, הרקדנית האיטלקייה שהגיעה לאודישנים אחרי השבעה באוקטובר, בחרה להצטרף למרות הטילים בדרום. הרקדנית הקוריאנית מספרת שחזרה ללהקה דווקא עכשיו, מתוך סקרנות להתפתח בעצמה, למרות התקופה הסוערת. עבור גינץ, גיוס רקדנים מחו״ל הוא חיבור בין עולמות. גוף בינלאומי פוגש מציאות מקומית. מתח נוצר. משיכה מתעצמת.
יש רגע בו, כל הלהקה נסחפת לאותו וקטור תנועה. קווים מקבילים חוצים את החלל, משקל נזרק קדימה והאוויר עצמו נדחס. זיעה היא הרוטב, מבטים הם סכינים, והתנועה כבר לא מחפשת חן, היא מחפשת אמת. כאן התיאוריה פוגשת ביולוגיה: בלי חוסן אין שבריריות, בלי שבריריות אין אמון, בלי אמון אין ערגה. החזרה הפתוחה, מזמינה אותנו למטבח היצירה. לראות איך חומר גלם הופך למנה. לטעום לפני שהצלחת מוגשת לאולם. בפיזיקה שדה משיכה. בכימיה תגובת שרשרת. במחול של גינץ, פירוק והטענה מחדש. הוא אינו מציע נחמה. הוא מייצר צורך. הצופה יוצא עם תיאבון. לא רק למופע המלא, אלא למגע שאינו מרפה.
הבכורה תעלה לבמה בקרוב. המנה המרכזית עוד לפנינו. בתנור של תמיר גינץ הבעירה נשלטת במדויק מסוכנת מספיק כדי לרגש, מדויקת מספיק כדי לא להישרף.
ערגה אינה המנה המרכזית. היא הרעב עצמו. והתאבון רק גדל.
כוריאוגרפיה: תמיר גינץ
הוספת תגובה