גדלה בשנות הקומוניזם של צ’אושסקו, תקופה שבה כל פרוסת לחם הייתה מדודה וכל בקבוק חלב נחטף משיניו של התור. המשפחה עמדה שעות בלילות כדי לשמור מקום למשאיות המזון, והחיים התנהלו לפי כרטיסיות, לא לפי חלומות. אבל אדריאנה חלמה – תמיד. כבר כילדה הייתה סקרנית, חוקרת ויצירתית. למדה גרמנית בגיל חמש, לאחר שכבר שמעה את אמה מקריאה לה בצרפתית בעריסה. שקעה בחוגים – פסנתר, בלט, אקורדיון, ציור. “אהבתי לרקוד, לצייר, להבין איך דברים עובדים,” היא נזכרת.
התמודדות מוקדמת עם דחייה
בתוך כל העשייה הזו, אדריאנה התמודדה עם גוף שלא התאים לנורמה – ילדה מלאה, עם נפש עדינה, שחוותה דחייה מהחברות בשכונה, צחוקים ובריחה. “אף אחד לא לימד אותי איך לעכל את הרגשות האלה, אז התחלתי לפרק אותן בעצמי. כך, מבלי לדעת, בניתי חוסן רגשי. לבד.”הייתה תלמידה מצטיינת, תחרותית, תמיד שואפת להיות במקום הראשון לא מתוך אגו, אלא מתוך רצון עמוק לפרוץ את המסגרות שראו בה רק “הילדה השמנה”. “רציתי להוכיח לעולם – ולי – שאני לא תבנית. שאני לא מספר. שאני לא מוותרת על להיות אני.”שתי נשים עיצבו אותה במיוחד בילדות: המורה לגרמנית, שהקשיחות שלה לימדה אותה לעמוד זקופה ולא לפחד ממאמץ; והמורה לאנגלית, שבקול רך ומוקפד חיברה אותה לאסתטיקה של שפה ולאהבה עמוקה לאנגלית – שפה שעם השנים הפכה לשפה שבה היא חושבת, כותבת וחולמת.
בית מלא חיים וזיכרונות יפים
הבית היה מלא חיים – כלבים, תרנגולות, גינה, סבתא חמה שגידלה אותה ודאגה לה. “הרבה מהזיכרונות הכי יפים שלי טבועים בידיים שלי: ידיים שמקלפות תפוחי אדמה עם אמא, שעוזרות לאבא לשטוף את הרכב, שמלטפות שפנים בחצר של סבא וסבתא.”בחופשים נסעה אל סבא וסבתא מצד אמה – עזרה בגינה, טיפלה בחיות, נהנתה מהשקט ומשפע האהבה. סבתא פינקה אותה במאכלים ייחודיים – מתכונים מקומיים, טעמים של פעם, של חום ושל שורש. “במטבח למדתי שאין דבר שמפחיד אותי – כי שם למדתי לטעום מהחיים, על אמת.”
נעורים ומחלה שגרמה לתפנית
בגיל ההתבגרות חוותה טלטלה – מחלת צהבת בגיל 17 שחתכה פתאום את הקצב. ירדה הרבה במשקל, אבל משהו עמוק יותר השתנה. הגוף לא רק השתנה – הוא הפך עדין יותר, רגיש יותר. אבל הנשמה דווקא התחזקה. “התבוננתי, ניתחתי, שאלתי את עצמי שאלות שרוב הבוגרים סביבי לא ידעו לשאול.”בתיכון הייתה ממוקדת וידעה שרוצה להתקבל לאוניברסיטה לכלכלה בבוקרשט. בגיל 18 עזבה את בית ההורים ועברה לבירה הגדולה – לבד. ארבע שנים של לימודים, עבודה ומגורים בעיר יקרה ולפעמים גם אכזרית הפכו אותה מ”בת של” ל”אישה שמסוגלת”.ובשלב מסוים זה כבר בער בה בפנים: היא לא נועדה להישאר שם. בגיל 25, עם בטחון עצמי שצמח מתוך חוויות ולא מהישגים, הבינה שיכולה להתחיל מחדש – ולעשות את זה בכוונה. עלתה לישראל – לבד, בלי חוזה עבודה, בלי משפחה שמחכה לה. רק היא, עם הידיעה שהיא נועדת ליותר.
הדרך למקצוע – בין עולם עסקי ללמידה עמוקה
במשך עשרים שנה עולמה היה חיים של פרויקטים, לוחות זמנים והתמודדות עם לחץ עסקי גבוה. עבדה בחברה בינלאומית לפיתוח צעצועים חינוכיים כמנהלת בכירה, ניהלה רכש גלובלי, בנתה שרשרת אספקה מורכבת ויזמה ריברנדינג מלא של החברה. במקביל ניהלה גם אנשים – צוותים, מנהלים, ספקים.”הייתי מה שנקרא ‘אשת ביצוע’ – כזו שמזיזים לה את הדד-ליין ימינה, והיא כבר סיימה את המשימה אתמול,” היא מתארת. אבל מתחת ליעדים ולגיליונות האקסל התחילה לשמוע קול שקט בהתחלה, ואז חזק מאוד: “את עושה הכל נכון – אבל מרגישה רחוקה מעצמך.” מה שהיום היא מלמדת כמקצוע – אז עוד לא ידעה לקרוא לו בשם. אבל חיתה אותו בכל יום, בלי הפסקה. כשבחרה לעשות את המעבר לתחום החוסן המנטלי, זה לא היה שינוי חד – הוא היה חיבור טבעי למה שתמיד היה שם. במקביל לקריירה העסקית, אדריאנה השקיעה בלמידה עמוקה ורחבת יריעה. היא מוסמכת כמאמנת מנטלית אישית וקבוצתית על פי תקני ICF עם התמחות בפסיכולוגיה חיובית, בוגרת תואר שני ביחסים בינלאומיים עם התמחות בדיפלומטיה ותואר ראשון בכלכלה וניהול מערכות מידע. בנוסף סיימה MBA באוניברסיטת תל אביב עם התמחות באסטרטגיה ובסיסי נתונים.”צללתי עמוק לתוך מדעי המוח. למדתי קורס בנוירוביולוגיה, כדי להבין את מערכת ההפעלה האנושית הכי מורכבת שיש: המוח,” היא מסבירה. כל אחד מהלימודים לא היה רק עוד שורה בקורות החיים – הוא עיצב אותה.
כשאמרו לה ‘לא’ – נולדה אשת הברזל
כמעט עשרים שנה אדריאנה רצה. ריצה תמיד הייתה בשבילה יותר מתנועה – היא הייתה שיחה שקטה עם עצמה. אבל לפני שלוש שנים הרגישה שמשהו בה רוצה יותר. רצתה לבדוק את הגבולות שלה – להבין עד לאן היא מסוגלת להגיע, פיזית, מנטלית ונפשית.כשאמרה למאמן שלה שרוצה להתאמן לתחרות איש ברזל, הוא הביט בה ואמר: “את לא יכולה.” הרגע הזה – של ה”לא” – הפך לרגע שבו נדלק לה המנוע הכי חזק שיש. “זה כבר לא היה מאבק מולו. זה היה מאבק שלי עם עצמי. עם הספקות, הפחדים, הכאב. ומשם – נפתח שער.”מאז עברה שמונה תחרויות, שש חצאי איש ברזל, שתיים אליפויות עולם, ותחרות אחת שהייתה אמורה להיות הסיום הגדול הסתיימה בתאונת אופניים קשה. במקום מדליה חזרה הביתה עם שמונה תפרים על המצח. אבל מה שלא קיבלה שם – לא ויתרה עליו. שמונה שבועות אחר כך עמדה שוב על קו הזינוק בתחרות אחרת, עם אותו חלום, גוף אחר ונפש חזקה יותר. סיימה כאשת ברזל שלמה ב-12 שעות ו-50 דקות.
“זה לא היה רק ניצחון פיזי. זה היה רגע שבו הבנתי: אף אחד לא יכול לומר לי מה החלום שלי. ואם הוא שלי – יש לי גם את מה שצריך כדי להגשים אותו.”
האובדן שחיזק את החוסן
הרגע שבו נדרשה לחוסן מסוג אחר לגמרי היה כשאיבדה את אביה לפני ארבע שנים, בעיצומה של מגפת הקורונה. האב חי ברומניה, והמוות שלו היה פתאומי. היא לא הספיקה להיפרד, לא הספיקה להגיע. צפתה בלוויה שלו דרך שיחת וידאו, מרחוק, במסך קר – בלי לחבק את אמה, בלי להריח את האדמה, בלי לומר את ה”תודה” האחרון.”זה היה כאב אחר. כאב שאין לו רגל שבורה או שריר קרוע – רק חור שקט בנפש,” היא מתארת. ושם, בתוך השבר הזה, קרה משהו. הבינה שהחוסן שהיא בונה חייב להיות מסוגל להכיל גם את מה שאין לו פתרון. “לא כל כאב עובר. לא כל סיפור נסגר כמו שרצינו. אבל גם בתוך זה,אני יכולה לבחור: להתמוטט, או להיבנות מחדש.” המוות של האב לא שבר אותה – הוא לימד אותה כמה עוצמה יש במקום שאין בו שליטה.
מה מושך בעבודה עם אנשים
“אני לא באה להציל – אני באה להדליק ניצוץ,” אדריאנה מסבירה את מה שמרגש אותה בעבודה עם אנשים על חוסן מנטלי. “מה שאני כן יכולה – זה להחזיק מראה נקייה, מרחב אמיתי, ולשאול את השאלות שיגרמו לו לעצור לרגע, ולהיזכר שיש בו יותר ממה שהוא רגיל לראות.” הרגע שבו מישהו מבין שאפשר לעשות שינוי – שאפשר לצמוח, לזוז, לבחור, לחיות את החיים שלו ולא של מישהו אחר – הרגע הזה הוא הקסם בשבילה. “אני לא באה לתת תשובות. אני באה ללוות תהליך שבו אדם פוגש לראשונה את מה שתמיד היה בו – ומתחיל לחיות מתוכו, במקום נגדו.”
השיטה MindZShift – נולדה מהישרדות
השיטה של אדריאנה לא נולדה מרצון “לפתח שיטה” – היא התחילה מהישרדות, מהתמודדות, מהרצון להבין איך היא יכולה לא להישבר מבפנים כשמבחוץ הכול ממשיך לרוץ. כשהתחילה ללוות אנשים, שמה לב לתבנית שחוזרת: אנשים שלא חסר להם ידע או כוח רצון – אבל חסר להם דיוק פנימי.מתוך שילוב בין ההבנות שלה כספורטאית סיבולת, הניסיון כמנהלת בעולם עסקי לחוץ, והכלים שרכשה באימון מנטלי ובמדעי המוח – נולדה MindZShift: שיטה שבנויה לא רק לשינוי, אלא לתנועה פנימית שמביאה בהירות, ביטחון וסיבולת מנטלית אמיתית.השיטה נשענת על שילוב של שלושה עולמות: מדעי המוח והנוירופסיכולוגיה, פסיכולוגיה חיובית ואימון מנטלי, ותודעה ספורטיבית. העיקרון המוביל פשוט אבל מהפכני: זה לא האדם שצריך להשתנות – אלא הסיפור הפנימי שהוא מספר לעצמו.השיטה עובדת בשלושה שלבים: שיקוף תודעתי עמוק – זיהוי הקול השקט שמנהל אותך; שינוי זהות פנימית – תהליך ממוקד של פירוק תבניות פנימיות ובנייה מחדש של תפיסה עצמית; ועיצוב תנועה חדשה – תרגול פעולות שבאות מתוך העצמי החדש.
התוצאות – אנשים שחוזרים לעצמם
אדריאנה רואה אנשים נזכרים מי הם וחוזרים לפעול מתוך עצמם. הם מספרים על שקט חדש, על בהירות שלא הייתה קודם, על החלטות שהפסיקו לפחד לקחת, ועל ביטחון שנשען על מהות ולא על תוצאה. זה מתבטא בקפיצות בקריירה, בשיפור מערכות יחסים, בבריאות טובה יותר – אבל יותר מהכול, זה מתבטא בתחושת חיוניות. בעיניים שנדלקות מחדש. “הרבה פעמים מגיע הציטוט: ‘הפעם אני לא נלחמת בעצמי – אני סוף סוף בצד שלי,'” היא מספרת.
אשת ברזל מנטלית מול פיזית
“אשת ברזל פיזית יודעת לסיים מרתון. אשת ברזל מנטלית יודעת לקום מהקריסה הפנימית ולחזור לעצמה, גם כשהלב שבור,” אדריאנה מסבירה את ההבדל. פיזית זה לדעת לנהל קצב, מנטלית זה לדעת להחזיק שקט כשהכול רועש ולהחזיק פוקוס כשהכל סביב כאוס.”להיות אשת ברזל מנטלית זה לא להיות קשוחה – אלא להחזיק את הלב שלך פתוח, גם כשכואב. לעשות מקום לכאב, לסבל, למשברים ולצמוח מתוך זה.” פיזית זה להתאמן ליום הגדול, מנטלית זה לדעת לנהל את עצמי גם אם הכול מתפרק – להישאר מחוברת, חזקה ושלמה.
החזון – עולם של אנשים שחיים מתוך חיבור
השינוי שאדריאנה רוצה ליצור בעולם לא נמדד במספרים או בכמה אנשים “שינתה” להם את החיים. היא מחפשת עולם שבו אנשים מפסיקים לחיות מתוך צורך להוכיח את עצמם ומתחילים לפעול מתוך חיבור לעצמם. עולם שבו אנחנו לא עסוקים בלהיות גרסה מושלמת של מה שמצופה מאיתנו, אלא נהיים בהדרגה, באומץ ובהקשבה, מי שאנחנו באמת.”אם יש דרך אחת לסכם את השאיפה שלי, היא תהיה כזו: שכל אדם יחזור להיות הסמכות הכי חזקה בחיים שלו. בלי רעשי רקע, בלי מסכות. פשוט לפעול ממקום של בהירות, אמת ואמונה שמה שיש בו – מספיק כדי להתחיל.”
ומה מרגש אותה בעבודה היומיומית? “הרגע שבו מישהו פוגש את עצמו – זה הרגע שאני נושמת עמוק ואומרת: בשביל זה באתי.” זה לא רגעים דרמטיים או שינויים מהפכניים על הבמה. זה הרגעים הקטנים, האינטימיים, כשהיא רואה בעיניים של מישהו שנפתח לו משהו מבפנים. כשהוא שומע את עצמו אומר משפט שבחיים לא העז לחשוב בקול.היום, כל מה שאדריאנה עושה נולד מהחיבור הזה – בין תודעה ספורטיבית לריפוי רגשי עמוק, בין חוסן חיצוני לעוגן פנימי, בין אישה אחת לבין עצמה. היא ממשיכה להתאמן ולהתחרות כי בשבילה זו דרך חיים, וכל תחרות היא הזדמנות נוספת להוכיח – בעיקר לעצמה – שגבולות קיימים כדי להישבר.
הוספת תגובה