מאת לין סלמון
ההתרגשות מורגשת באוויר, הציפייה כמעט מוחשית, והקריאה לאולם מחליפה את ההמולה בריכוז דרוך של תשומת לב. זה רגע מעבר חד בין זוהר חיצוני לסקרנות אמיתית, מי אנחנו כשמפסיקים להצטלם ומתחילים לצפות.עם הכניסה לאולם, ולפני הקרנת הבכורה, עולות הבמאית והעורכות לשיתוף קצר על הדרך. כל אחת מהן מדברת על החוויה האישית לאורך הצילומים, על רגעים שלא נראו מבחוץ ועל ההחלטה להישאר נאמנות לקול אחיד גם כשמסביב ריבוי דמויות ודעות. במקביל מחולק פרגון נקודתי לקאסט, שחקן ושחקנית על הייחוד והתרומה למסך. אחת מהעורכות, משתפת רגע גאוני מהסט שמקפיץ את הקהל בצחוק, כמו פרק לייב קטן שהרווחנו עוד לפני שהסדרה החלה. זה לא נשמע כמו נאום חגיגי אלא כמו נשימה אנושית רגע לפני שהמסך נדלק. הקהל כבר מבין שמדובר ביצירה שמודעת לעצמה אך לא מתנצלת עליה, ומשם נפתחת הדלת לסיפור עצמו.
„אמהות משקרות” מספרת את סיפורה של אלי, אם חד-הורית שלא הייתה יוצאת מהבית אלמלא מחנך בתה דוחף אותה להצטרף לקבוצת כדורשת של אמהות ומהלך שנראה בהתחלה כמו פעילות ספורטיבית תמימה הופך בהדרגה למרחב חברתי, רגשי ולעיתים גם קומי מאוד. הסדרה לא מתעכבת על הנחתות ועל ניקוד; היא מתעניינת במה שקורה מסביב לרשת; יחסים, תדמית, קנאה, חברות והיכולת לצחוק על עצמך בלי לאבד כבוד. זו נקודת פתיחה המצליחה לשכנע גם מי שמעולם לא דרכה על מגרש להציץ פנימה ואצל חלק מהצופות אפילו להתפתות להצטרף בעצמן לקבוצה.הסדרה נוצרה ונכתבה בידי שלוש יוצרות, המחזיקות עט כמו שמחזיקים מראה. הכיוון הוא דיוק יותר מרעש והטון מורגש כבר מהדקה הראשונה. מדובר בסדרה בת תשעה פרקים, וכל פרק נוחת כמו מסירה מדויקת במשחק מתמשך. הדיאלוגים רהוטים, מצחיקים במידה הנכונה ובעיקר חכמים בלי להכריז על עצמם. ההומור צומח ממצבים מעוררים הזדהות טבעית. החיים כבר כתבו את הבדיחה, והתסריט יודע לא לפספס את התזמון ולפעמים גם נהנה להשאיר את הצופה בלי פילטר ובלי תירוץ.מקור ההשראה ממגרשי מאמאנט מורגש מיד, אך הכדור הוא רק נקודת פתיחה. הזירה האמיתית מתרחשת בשיחות צד שנשמעות תמימות ומסתיימות בפרשנות שלמה, בהודעות וואטסאפ הנכתבות ונמחקות באותה נשימה וחברויות הנבנות על קו דק בין תמיכה לתחרות. זהו עולם שמוכר עוד לפני שהמצלמה נדלקת, והזיהוי הזה יוצר חיבור מיידי. לא דרמה גדולה אלא אמת יומיומית שחוזרת עד שהיא הופכת לסיפור.בלב הסדרה, ניצבת קבוצה של שמונה נשים המחזיקה את המסך בנוכחות ופשטות. אלי, בגילומה של מאיה מרון, נעה בין עדינות לעוצמה כמעט בלי מעבר מורגש; משחק המכבד רגעים קטנים באותה רצינות שמעניקים לסצנות גדולות. לצידה אגם רודברג, מגלמת דמות עטופה תדמית מוקפדת לכאורה, המרשה לעצמה להיסדק בדיוק במקומות הנכונים והסדקים הללו, הם המכניסים אוויר לחדר. השתיים אינן רק דמויות מובילות אלא ציר רגשי סביבו הכל מסתדר מחדש.
לצדן, פועלת חבורה נשית המבינה כלל פשוט: לבד את משעשעת, ביחד את כבר סיפור. שמונה נשים המגלות ומתגלות שגם כאשר כל אחת מהן מבולגנת, מביכה או סותרת את עצמה כשהיא לבדה, משהו מדויק קורה כשהן עומדות זו לצד זו. הן אינן קישוט על המסך אלא מציאות עכשווית עם כל הקלולסיות, הכנות והחספוס, הם אלו המרכיבים חיים אמיתיים.אל המגרש הזה נכנס גם צחי הלוי עם הנוכחות המזוהה ״מסדרת פאודה״, רק הפעם, הזירה אחרת. במקום מרדפים וסודות ביטחוניים הוא מוקף קבוצת נשים חדה המייצרת מתח דרך שיחה, מבט או שתיקה. הנוכחות שלו מאזנת את המרחב, והוא עצמו מאותגר לא פחות מהן.הרגע לאחר ההקרנה חושף שכבה נוספת. השחקנים והשחקניות מסתדרים מול המסך בו זה עתה כיכבו, מפגש קצר בין מה ששודר למה שנשאר. הצחוק מגיע חצי שנייה לפני הבדיחה וברגע אחד קטן אלי רואה את עצמה על המסך והיד עולה כמעט אינסטינקטיבית אל הפנים במבוכה מרגשת. מחווה זעירה המזכירה שהדמויות כתובות היטב, אך האנשים שמאחוריהן חיים אותן באמת.כמו בכל משחק טוב, גם כאן פועלים חוקים לא כתובים שכולם מזהים מיד: מסירה מדויקת עדיפה על כח, תנועה חשובה גם בלי הכדור ותקשורת עין לעין חוסכת חצי הסבר. טעות היא מידע, לא אסון. חלוקת תפקידים מנצחת גבורה בודדת. והכדור נתקע ברשת ונופל, מזכיר שרעיון טוב לא תמיד עובר בניסיון הראשון. משנים זווית, מתקנים גובה, וממשיכים.
מעבר לבידור, „אמהות משקרות” מציעה מבט תרבותי חד על תדמית בעידן רשתות ועל חברות נשית המסרבת להצטמצם, להגדרה אחת. היא יודעת להיות מצחיקה שהיא רוצה, אנושית כשהיא צריכה ובעיקר, משאירה מקום לצופה לזהות את עצמה בין השורות. ואם לסכם: החיים הם משחק כדורשת מתמשך לפעמים את מנחיתה, לפעמים הכדור נופל לרשת והחכמה האמיתית היא לדעת עם מי את על המגרש.
הוספת תגובה