מאת לין סלומון
לא כי אנחנו מפחדים אלא כי אנחנו סקרנים לראות עד כמה רחוק אפשר למתוח בדיחה על חשבון נוסטלגיה. הסרט החדש מרגיש כמו בדיחה ארוכה עם קורט מודעות עצמית: קומדיה שמבליחה בין קטעי אימה ונשענת בעיקר על הזיכרון שלנו מהמקור. הנחש כבר אינו איום; הוא זיכרון חי, כזה שמפנה לנו מראה על איפה היינו אז, ואיפה אנחנו היום כצופים.
חזרתה של האנקונדה למסך הגדול היא פחות אירוע אימה ויותר ריטואל תרבותי מודע לעצמו. זהו רגע שבו הקולנוע המיינסטרימי בוחן את גבולות האגו שלו מול קהל שכבר מכיר את כל הכללים. הסרט משחק במטא־קומדיה, מדלג על פחד ממשי ומעדיף קריצה על פני סיכון. הנוסטלגיה נוכחת, אך מקוריות חדשה כמעט ואינה. חבורת חברים מימי בית הספר יוצאת לג’ונגל ובמקביל, גם הקהל מצטרף אליהם. הם הדמויות, ולעיתים נדמה שגם הבמאים של עצמם: מחייכים, צוחקים, ולעיתים מתעצבנים כשמישהו “שובר את התסריט”.
אנקונדה (2025), בכיכובם של ג’ק בלאק ופול ראד, אינו מפחיד באמת ואינו מצחיק עד דמעות, אך כן מנסח תחושה מטרידה: הטרף האמיתי הוא הצופה. כל רגע מבוקר, כל בדיחה פנימית, מזכירה לנו שאנחנו יודעים מראש את כל המהלכים. הרימייק נשען על נוסטלגיה יותר מאשר על דמיון קולנועי. הוא מודע לכך שצופי 2025 כבר אינם מאמינים בנחשים ענקיים. הידיעה הזו, שיכלה לשמש יתרון חכם, הופכת כאן למגבלה: במקום להפתיע, הסרט בוחר להיות חביב; במקום לסכן הוא נשאר בטוח.
אנקונדה אינו מתחייב באמת לאימה, וגם לא לקומדיה. הוא מתמקם באזור ביניים נוח: מכיר את חוקי הז’אנר אך נמנע מלשבור אותם. הרעיון המטא־קומי מסקרן בתחילתו, אך מתקשה להחזיק קצב. הדיאלוגים שטוחים, המעברים בין אבסורד קומי לפעולה מסחרית מגושמים ורגעי האקשן, גם כשהם מהנים, אינם מצטברים לחוויה עקבית. האימה, כז’אנר, פועלת דרך הגוף לא פחות מהתודעה: עצירת נשימה, כיווץ שריר, ערעור תחושת ביטחון. כאן, כל רגע שעלול להפוך למטריד נבלם מיד באמצעות בדיחה, הערה עצמית או קריצה לקהל. הנחש, שאמור להיות האיום, הופך לסמל בלבד: איום מבוקר, שמרגיש מסוכן מבלי לסכן באמת.
הרעיון הבסיסי של הישרדות מול טבע פראי נותר בעינו, אך הביצוע חכם מדי לטובתו. המתח, האקשן והנחשים מדויקים טכנית, אך רגשית אינם מטלטלים. הצופה אינו נשאב לחוויה; הוא משתתף במשחק שבו הוא כבר מכיר את כל החוקים. במבט ישראלי, הסרט נראה כתרגיל קולנועי, מיומן אך נטול דחיפות. הוא אינו כישלון צורם, אך גם אינו מותיר חותם. חוויית הצפייה עוברת בקלות ונשכחת באותה מידה. רגעי צחוק או מתח מעניקים הנאה רגעית, אך אינם מצטברים לחוויה משמעותית.
בסופו של דבר, אנקונדה 2025 הוא מסע נוסטלגי קליל: נחשים ענקיים, ריצות בג’ונגל וקריצות למקור די כדי לחייך, לצחוק, ואולי להתרגש לרגע. הנחש עושה את שלו; הסרט, פחות. והצופה? טרף חכם, מודע, שיוצא מהאולם עם חיוך קטן וטעם מעט מריר.זהו סרט שמודע לעצמו, חכם מדי לפרקים, מצחיק במרווחים קצרים ומשקף זמן שבו הקולנוע מתקדם בזהירות, ומזכיר שהפחד, הצחוק והסיכון נמצאים היום פחות על המסך ויותר בניסיון שלנו להיות חכמים ממנו.
הקולנוע? קצת פחות.
הוספת תגובה