מאת לין סלומון
מתוך התנועה הזאת נולד רצף שירים, וכל שיר הוא גרסה אחרת של תשוקה. תלבושת מתחלפת, יציבה מתהדקת ואז מתרככת, מבט מקבל טון חדש. בכל פעם דייט אחר, בכל פעם תקווה קצרה, מבריקה, מוכנה להישחק. טאובר מחליקה בין קברט עם נוצות ואירוניה נוסח מרלן דיטריך, דרך קריצה ל״המטאטא״ ו״לי לה לו״, ועד כוכבת רשת המדברת חופש ומצלמת אותו תוך כדי. פעם זה היה עשן במה. היום זה מסך מואר. הדינמיקה כמעט זהה, רק המדיום התחלף.
מרלן הביטה פעם מעל כתף חשופה והשאירה אולם דרוך. עכשיו מספיק מבט מדויק בפרופיל. פעם היה צריך להיכנס לקברט כדי להתרגש. היום ההתרגשות זמינה בכיס. זמינה, מהירה, ניתנת להחלפה. והבמה, בשקט כמעט שובב, מחזירה את ההבדל הקטן בין הופעה לחיים, בין גרסה מלוטשת לבין מישהו שנשאר רגע בלי פילטר.המעבר בין הצגה לבחירה מתרחש כמעט בלי שנרגיש. שלמה אריאל לא מכריז עליו, הוא פשוט מאפשר לו לקרות. הדמויות אינן קריקטורות; הן מוכרות מדי. הבורגנית שמדברת יציבות ונשמעת כבר עייפה ממנה, מאמינת הפוליאמוריה המצהירה חופש ומודדת קנאה בפנים, הרווקה העצמאית שטוענת שאין צורך עד שהפסנתר מתרכך מתחתיה. אלון וייס לא מלווה את השירים, הוא מגיב להם. ג’אז עוקצני מרים גבה, בלוז איטי מאריך נשימה, צליל אחד נמשך רגע מעבר לנוח, כמו הודעה שנשארה על נקרא. לכל דמות קצב, לכל תקווה פסקול.
וכמו בריקוד טוב, דווקא כשהכל זורם, משהו זז ממקומו. הצחוק מתגלגל עוד רגע ואז, כמעט בלי התרעה, הוא נתקע. טאובר נשמטת לרצפה. לא קריסה תיאטרלית, לא זעקה, רק שקט. הראש פונה לתקרה, האור מתקרר, האצבע כבר לא באוויר. הגוף חוזר להיות גוף. בלי סווייפ. בלי אפשרות למחוק. והאולם, לרגע, נושם אחרת.ברגע הזה האלגוריתם מאבד יתרון. הוא יודע להציע, להתאים, לשכלל. פחות מיומן בלהישאר. שני אנשים עומדים זה מול זה. מ-Swipe ל-Shift.האצבע חוזרת לרקוד באוויר. ימינה, שמאלה, כן, פחות. על הבמה זה אלגנטי, מתוזמן, כמעט קליל. מחוץ לאולם זה כבר הרגל. האפשרויות מתרבות, הבחירות מתחלפות, ההתרגשות קצרה. הכל זמין, הכל מבריק, הכל ניתן להחלפה. ובין כל זה, משהו כבר לא יושב חלק.הריקוד שעל הבמה מזכיר תנועות אחרות; טנגו הדורש מבט, סלסה הדורשת גוף, וואלס המתקיים רק בתיאום. לא סווייפ של אצבע אלא סיבוב של כתף. לא התאמה אלגוריתמית אלא סיכון אנושי. ריקוד שבו אי־אפשר פשוט לעבור הלאה כשהופך לא נח.
המחזה המוזיקלי ״אהבה דיגיטלית״ לא מבקש למחוק אפליקציות. הוא מזכיר שכימיה לא נולדת מהחלקה מושלמת אלא מהסכמה להיתקל, לטעות, להישאר עוד רגע אחד בלי ודאות. ומי שמפחד מהרגע הזה, תמיד יכול לחזור לאגודל. גם ככה הוא עובד בלי דופק.אני, בינתיים, עוד מעדיפה כימיה על אלגוריתם.
כתיבה, בימוי והלחנה: שלמה אריאל
שחקנית-זמרת – דורון טאובר
פסנתרן, מלחין ומעבד – אלון וייס
תודה על הסקירה המצויינת. מיהו האורח (אורחת?)
לין סלומון רשום בתחילת הכתבה