הסצנה הפותחת פועלת כמו אגרוף עדין, ילדה קטנה מחפשת את אמה שנפטרה בגיל צעיר. היא מוצאת אותה בבית הקברות, שם נשים מנקות את גופה בדבקות ובשקט. התפאורה חזקה, הצילום הבימתי פוצע את הלב, ומיד נוצר אותו מתח שקט שמשאיר את הקהל דרוך ורוצה עוד. זו לאה,הבת שתגדל ללא אם, תחת כנפי אומנת מסורה ואב עשיר ומכובד שרואה בה נכס יקר ערך, לא בת אדם. היצירה הולחנה על ידי יוסף ברדנשווילי, על ליברית שכתב עידו ריקלין שגם מביים את ההפקה, ובניצוחו של דן אטינגר, מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית.
המקור הוא המחזה האגדי של ש. אנסקי מ-1913, קלאסיקה יהודית שנולדה ממסע תיעודי בין יישובים יהודיים בתחום המושב ומשיחות עם רבנים מומחים בגירוש שדים. מאז הפקתו ההיסטורית בהבימה ב-1922, בבימוי וכטנגוב ובכיכובה של חנה רובינא, הדיבוק הפך לסמל תרבותי. האופרה החדשה היא הראשונה בעברית, ויצירה ראויה לסמל הזה. מה שמייחד את הגרסה הזו הוא ההחלטה לשים את לאה במרכז. לא כדמות מיסטית ומצומצמת כפי שהיא מופיעה במקור, אלא כאישה שלמה, עם קול פנימי, עם זעם, עם תשוקה ועם בדידות. ריקלין בחר להפוך את הדרמה מסיפור על עולם המתים לסיפור על עולם החיים ועל מה שחברה עשתה לנשים בשמו של הסדר.
אחת הסצנות שנשארות איתך הרבה אחרי שהווילון ירד היא שיחת החברות. לאה וחברותיה, ערב נישואיה הכפויים, שוחחות בתמימות ובחרדה על מה שמחכה לה, מה יעשה הבעל, איך זה נראה, מה מצופה ממנה. יש בסצנה הזו קלילות ולצדה תהום. את יושבת בקהל ומבינה, בלי שאיש הסביר לך, עד כמה נשים נתפסו כחפץ, ילד, ניקיון, ציות. השיח ביניהן מעורר אמפתיה כואבת ורגש אמיתי. חנן, האברך האביון שמעז לבקש את ידה מן האב העשיר ומקבל את פניו בכעס ובהשפלה. הוא הצד השני של המשוואה. אדם שאוהב באמת, שמוכן לקרוא תיגר על הסדר החברתי, ושמוצא את מותו בניסיון לכופף את הגורל. וברגע שהוא מוסר את נשמתו לאה ומבקש להתאחד איתה לנצח נולד הדיבוק. דרכו, לראשונה, לאה יכולה לצרוח. לאה יכולה להיות.
הסצנה שבה היא אלימה כלפי אביה בחתונה עצמה כשהדיבוק שולט בה, היא אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בהפקה. ולאחר מכן, הניסיון המרגש של הרב המבוגר לגרש את הנשמה הסוערת שממאנת לצאת, המשא ומתן בין עולמות, כל אלה מוצגים ביד אמן. מבחינה אסתטית, ההפקה נראית כמו סרט. מעצבת התפאורה הגרמנית הייקה שלה יצרה עולם ויזואלי שמרתק את העין בכל רגע, ואורן דר ביטא בתלבושות כל עדינות ורוח של התקופה, האנשים, הבדים, הצבעים, הכל מדבר. התאורה של עדי שימרוני מוסיפה עוד שכבה רגשית. הכוריאוגרפיה של הלל קוגן נכנסת בדיוק כשצריך.
ואלה וסילביצקי בתפקיד לאה מדהימה. היא נושאת על כתפיה הצנומות את כל כובד הסיפור, ויחד עם עודד רייך בתפקיד חנן הם יוצרים זוג בימתי שמצית את הבמה. “הדיבוק” הוא מחזה שמדבר לכל מי שיושב בקהל, גם לאלו שאופרה אינה חלק מחייהם. זו חוויה יהודית, ישראלית, אנושית. תגיעו. תתרגשו. ותצאו עם משהו שלא בא איתכם לתוך האולם.המופע בהשתתפות מקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של איתי ברקוביץ’, תזמורת האופרה – התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ובהשתתפות 12 רקדנים.
האופרה תעלה לחמישה מופעים בלבד בפבואר.
באופרה הישראלית .
הוספת תגובה