מאת לין סלמון
“ברנינג מן”, סרטו של אייל חלפון, הזוכה הגדול של פסטיבל הסרטים חיפה 2025 עם פרס הסרט הטוב ביותר ופרס המשחק לשי אביבי, איננו מתנהג כמו זוכה. אין בו תנועת ניצחון ואין בו רצון להתחנף. יש בו החלטה עיקשת להישאר עוד שנייה במקום בו סרטים אחרים כבר היו מסבירים. זו איננה צניעות, זו משמעת. קולנוע הבוחר מבט במקום הצהרה ונשימה במקום אפקט. דווקא משום כך הוא חודר לאט יותר ונשאר זמן רב יותר.
הצילום פועל מתוך פשטות חכמה. לא תפאורה נוצצת ולא קומפוזיציות המתחנפות לפוסטר. חוץ, טבע, אור המשתנה באמצע פריים, אבק הנכנס בלי לבקש רשות. הדמויות אינן ננעלות במרכז, הן מתקיימות בתוך הנוף. העולם רחב והאדם מוצא בו את מקומו. לא להפך. בחירה זו מעניקה לפריימים תחושת אמת נדירה; המצלמה איננה מתערבת, היא רק נוכחת. יש רגעים בהם השמש שוקעת לאט והפריים מחליט להישאר עוד שנייה, עד שהצופה כמעט שוכח שהוא באולם.
ואז יוצאים לדרך. שלוש שעות של כביש ושקט. עצירה קטנה בדרך; חטיף, אוזניות, סידור אחרון שלא באמת חסר. מגיעים. הבן יורד. האב נשאר ליד הרכב עוד רגע. לפעמים הפרטים הקטנים הם הדבר היחיד המחזיק את הרגע מלהיגמר מהר מדי.שי אביבי, זוכה פרס המשחק, מחזיק את הדמות בלי להרים קול. גוף המכיל חרדה בלי להכריז עליה, מבט המבין שאין פתרון מהיר ובכל זאת מסרב לברוח. זהו משחק שלא דורש תשומת לב ולכן זוכה בה. לא הופעה אלא קיום. לא רגע גדול אלא רצף של רגעים קטנים המצטברים להבנה אחת פשוטה: הורות היא נוכחות.
הסרט מתקדם דרך מפגשים קצרים הנכנסים ויוצאים מהמסגרת כמו אנשים בתחנת דלק. שיחה הנקטעת לפני סגירה, חיוך הנשאר חצי שנייה יותר מדי, מבט המחליק הצידה. אין היררכיה של חשיבות ואין דמויות שנועדו לקדם עלילה. יש רצף אנושי המופיע ונעלם. החיים ללא פילטר. דווקא האקראיות הזו מחזיקה את התמונה, וכל פרט בזמן שלו.יש משהו במדבר המרכז אנשים בלי מחיצות. אמונות, דרכים, פחדים – כל מה שבמרכז הארץ מתנגש, כאן מתיישב לשיחה. הדמויות אינן דומות; הן רק מסכימות להיות רגע באותו מרחב. אולי משום שהמדבר, בדומה ל״ברנינג מן״ האמיתי, מבטל תפקידים ומחזיר לשאלה הבסיסית: מי אתה כשאין קהל? ״כל אדם צריך מקום שבו יוכל לצאת מדעתו בשלווה״. במדבר, אין צורך להעמיד פנים.
הפסקול יודע מתי לשתוק. הוא נכנס כשצריך אוויר ויוצא כשצריך מקום. לא מדריך רגש, לא מסמן מסקנה. האחריות נשארת אצל הצופה. קולנוע שלא מחזיק יד, רק פותח דלת. השקט כאן איננו חוסר; הוא חומר גלם. הוא מאפשר למבט להישאר עוד רגע, למחשבה להתעכב עוד שנייה, ולחוויה להתרחב מעבר למסך. לעיתים נדמה שהרוח עצמה היא המוזיקה.באמצע הנסיעה תפסתי את עצמי מחכה לשקט יותר מאשר לעלילה. זו לא מחמאה רגילה לסרט; זו מחמאה מסוכנת. שקט דורש אומץ גם מהיוצר וגם מהצופה. האומץ הזה מורגש בכל פריים שמסרב להתחנף ובכל דיאלוג שמסכים להיעצר לפני הנקודה. וברגע שבו הסרט מפסיק להסביר ומסכים רק להיות, מתברר משהו פשוט: הקסם כאן בפשטות. משפט אחד בגובה הלב עושה יותר מכל נאום בגובה הראש.
העריכה שומרת על משמעת. אין רדיפה אחרי שיאים ואין הדגשות שמסמנות מתי למחוא כפיים. המשמעות נוצרת מהצטברות. עוד דרך, עוד יצירה, עוד מבט. האומץ נמצא בסירוב לקצר ובסירוב לנחם. קולנוע שמאמין באינטליגנציה של הקהל, רעיון כמעט רדיקלי בימינו ובדיוק משום כך מרענן. ואז מגיע הרגע שבו האורות נדלקים. האולם זז, הטלפון חוזר לרעוד, החיים חוזרים להתנהג כמו חיים. ובכל זאת משהו נשאר פתוח, לא דרמטי, לא מצטלם טוב לרשתות, אבל שם. “ברנינג מן” לא מבקש שתאהבי אותו. הוא בודק כמה את מסוגלת להישאר בלי שיגידו לך מה לחשוב.
יוטיוב באדיבות טרנספקס
מחפשי סוף יקבלו כתוביות; מי שנשאר יבין שהדרך כבר החלה מזמן והאמת לא עובדת לפי לוחות זמנים.
החל מהיום בקולנוע- 12.02.2
הוספת תגובה