המסדרון היה מואר באדום עמוק’ לא אדום של סכנה, אדום של הבטחה. ועוד לפני שהגענו לאולם, עצרנו. חדר קטן, אינטימי, שבו הסבירו לנו את כללי המשחק . כיצד להתנהג בתוך המועדון, מה מותר ומה לא, ואיך לנשום בתוך עולם שאינו שלנו. ולצד הוראות ההתנהגות, משהו שלא ציפיתי לו: חנות קוקטיילים. אלכוהול. ממש לפני ההופעה.זה אולי נשמע כפרט קטן, אבל עבורי היה זה רגע שחידד את הכל. אנחנו, קהל ישראלי שהורגל לכניסה מסודרת, לשתיקה, לכיבוי הטלפון ולהמתנה בצניעות, עמדנו לפתע מול בר קוקטיילים. הרשות ניתנה לשתות. להיכנס לאווירה עוד לפני שהמופע התחיל. זה לא מקרי. זה חלק מהפנטזיה החושית. הכניסה האיטית, המכוונת, לתוך ברלין 1931. עד שנכנסת לאולם, כבר היית שם.
הרקדניות כבר המתינו בחדר: לבושות גוף, עיניים צבועות ובתנועה חושנית ומזמינה בעת ובעונה אחת. הן לא רק קיבלו את פנינו, הן הכניסו אותנו. ומה שנאמר לנו שם סימן את הכוונה: מי שיבחר להדביק את המדבקה על חולצתו מסמן את עצמו כמוכן להיות חלק. לא צופה. משתתף. האולם עצמו היה פלא. חצי ממנו, מועדון לילה מן הסרטים: שולחנות קטנים עם תאורה רכה מלמטה, ספות קטיפה בצבע ירוק עז ששנות השלושים הסכימו להשאיל לנו לערב, ואוויר כבד מתשוקה. חצי שני מושבים לקהל. שני עולמות שנגעו זה בזה ולא הפסיקו לגעת כל הערב. הגבולות התפוגגו, וזה היה כוונת המכוון. “קברט”, המחזמר האגדי בהפקת הקאמרי, לא מספר לנו סתם סיפור, הוא מציב אותנו בתוכו. ברלין, 1930: גרמניה קורסת מבפנים. אבטלה כבדה, מפלגה נאצית שמתחזקת בקצב מפחיד, ואזרחים שהחליטו, בצדק או שלא בצדק לעצום עיניים ולרקוד. מועדוני לילה פרחו. מיניות, חופש, שיכחה. ברלין הפכה לבירה של פתיחות ולקסם אפל ויפה ונואש, והקיט קאט קלאב היה לבה הפועם של אותה בועה שהלכה ונמתחה עד שהתפוצצה.
“כאן אין צרות. החיים יפים. רק פאן.”
המנחה, בגילומו הבלתי-נשכח של רן דנקנר, הוא הנשמה של המחזה ואולי גם רוחה הרעה. מינית, מוחצן, פרוורטי בפשטות ובקסם שקשה להסביר. הוא מחזיק את כל העולם הזה יחד בידיים גמישות ורועדות. מתנדנד על נדנדה מול הקהל כמי שהחיים הם משחק נצחי, מטפס על סולם כמי שהמציאות לא מחייבת אותו להישאר על הקרקע ושר שיר שכל כולו התממות נוצצת מול תהום. דנקנר לא משחק דמות. הוא מזמין אותה לשכון בתוך האולם כולו, ועד שהבנת מה קרה,כבר הייתה בך. סאלי בולס, בגילום מטורף של ליהי טולדנו, היא האישה שאי אפשר להסיר ממנה את העין. קולה הימור בטוח על נצח. היא שרה כמי שאין לה מחר, כמי שבחרה בשמחה לא מתוך נאיביות אלא מתוך ידיעה מפוכחת שהרגע הוא כל מה שיש. קליף ברדשו נדב נייטס הסופר האמריקאי שנשאב לעיר, מגיע לברלין עייף מאירופה ומחפש השראה ומוצא אותה דווקא בסאלי, בפנסיון, ובעיר עצמה שסוחפת אותו. אהבתם של קליף וסאלי היא אחת הנוגעות ללב שראיתי על במה בזמן האחרון, לא כי היא מושלמת, אלא בגלל ששניהם יודעים שהיא שבירה. קליף מאמין שאפשר לבנות משהו. סאלי מאמינה בהיום. וכשהמציאות מתחילה לדחוק אותם לפינה שינוי השלטון, הנאצים שמתגברים, הפחד שמתגנב, מגיע רגע שסאלי עושה מעשה שקשה מאוד לסלוח לו, וקשה עוד יותר להבין. מעשה שמאיר בבת אחת את כל עומק הבדידות שלה. לא אספר מה קרה שם. תלכו לראות. אבל אני אגיד שישבתי עם גוש בגרון שלא ירד לאורך זמן.
הפנסיון
אחד הדברים שהפתיעו אותי ביותר במחזה הוא עושר הסיפור מחוץ למועדון. הפנסיון של פריילין שניידר בגילום עוצר נשימה של ליאורה ריבלין הוא עולם בפני עצמו. שניידר היא אישה שחיה על פי ספר, מוסרית ועניוותנית, שוכרת חדריה לדיירים ש”על הקצה” ובאיזשהו מובן, עוד לא יודעת שהיא עצמה על הקצה. ריבלין מציגה שחקנית משכמה ומעלה: כל מבט שלה נושא שכבות של אנושיות שלמות. ממול לשניידר פריילין קוסט של כנרת לימוני. אם שניידר היא הסדר, קוסט היא הכאוס שמחייך. אישה שחיה על פי כלליה שלה בלבד: גופה ותשוקתה שייכים לה, ולא לשום קוד מוסרי חיצוני. גברים נשאבים לחדרה, לפעמים כמה ביחד והיא לא מתנצלת, לא מסתירה, לא מסבירה. לימוני שוברת כל מוסכמה בלי מאמץ נראה לעין, ויוצאת מכל סצנה גדולה יותר ממה שנכנסה אליה. זה נדיר. הר שולדמן – עמי ויינברג הדייר היהודי שמוכר פירות מיוחדים ומחזר בביישנות נוגעת על פריילין שניידר. כל שבוע שקית פירות שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה. כל שבוע חיוך קטן שמחמם חדר שלם. סיפור האהבה ביניהם עדין, מאוחר, מתוק, הוא אחד הדברים היפים ביותר במחזה. עד שהשלטון מפצץ את החנות שלו. עד שהחברה הגרמנית מפעילה את לחצה. ומה שנבנה לאט, לאט מתפרק.
תלבושות שבקושי נוגעות בגוף — ובדיוק משום כך אומרות הכול
אי אפשר לדבר על “קברט” מבלי לדבר על הבגדים, ועל הפנים. עבודת התלבושות של שירה וייס היא מופת של דיוק ויופי, ואיפור הרקדניות הוא יצירה בפני עצמה. עיניים גדולות ומעושנות, גבות עגולות ומצוירות בהקצנה, אודם אדום בוהק על שפתיים שלא מתנצלות, לחיים סמוקות וצלליות צבעוניות. הכול גרוטסקי, מצועצע, תיאטרלי עד כאב ובכל זאת לא מגוחך. כי ברלין 1930 לא הייתה עדינה. היא הייתה צבעונית ורועשת ויפה כמו שיר אחרון. הגוף עצמו היה הבמה. הרקדניות,בגדי גוף צבעוניים שדבקו לעור, חזיות זוהרות שלא מתחבאות אלא מתגאות, גרביונים עם קווי תפר אחוריים, בריות תחרה, עקבים שהוסיפו גובה וכוח בעת ובעונה אחת. והגברים לא פחות מרהיבים. חלקם פלג עליון עירום לגמרי, שרירי ורך בעת ובעונה אחת, מאופרים כמו הנשים: עיניים מעושנות, שפתיים צבועות, שיער בצבעים שהמציאות לא מכירה. מטה תחתונים צמודים שהדגישו את חמוקי גופם בגאווה, בלי התנצלות, בלי הסבר. עולם שבו גבר יכול להיות רך, נשי, סקסי, ופתוח ושום דבר בזה לא מוזר. רק יפה. לא היה בזה פחות, הייתה בזה הצהרה. הגוף כאמירה. המיניות כחופש. ברלין שנות השלושים, ברגעה הכי יפה, ממש לפני שהכול נגמר.הרקדניות עלו על חבלים ממש ליד שולחנות הקהל. ישבתי שם ויכולתי להושיט יד. לא עשיתי את זה, אבל יכולתי. וזה היה כל ההבדל, המועדון לא היה על הבמה, הוא היה סביבי. התאורה הרכה, המוזיקה שנשמה בתוך הקירות, השחקנים שעברו בתוך הקהל הכל יצר חוויה שלא הייתה צפייה. הייתה נוכחות.
כשהאור כבה
ולאט לאט, מתחת לכל הברק הצל. זה לא מגיע בבת אחת, זה מגיע כמו שרוע מגיע: בהדרגה, עד שפתאום אתה בתוכו ולא הרגשת איך. חלונות חנות מפוצצים. אגרסיביות שמשתיקה. הנישואים המתוכננים שמתפרקים תחת לחץ חברה שהחליטה מי שייך ומי לא. המחזה לא צועק את הטרגדיה שלו, הוא לוחש אותה. ולוחש תמיד כואב יותר.ישבתי שם עם עיניים דומעות ולב כבד. כי האכזריות לא באה ממקום רחוק, היא באה מהשכן, מהחברה, מהסביבה שהחליטה להפנות עורף. ומה שהכאיב יותר מכל, שברקע לכל זה, קיט קאט קלאב ממשיך לנגן. כי מה אחר אפשר לעשות? ברלין בחרה לרקוד. ואנחנו ישבנו שם, שלוש שעות, בין שמחה לעצב, בין פנטזיה למציאות, בין ריח הבושם לריח ההיסטוריה.
שלוש שעות שיישארו אתכם הרבה אחרי שיצאתם
“קברט” הוא לא מחזמר. זו חוויה. זו הזמנה לבגוד לרגע בפיכחות, לנשום אוויר אחר, לחיות בתוך עולם שבחר ביופי מול הכיעור ואז לצאת ולהבין שאוויר כזה לא מובטח לנו לעולם. שהשמחה והאפלה יכולות לחיות באותו חדר, באותו ערב, ושלפעמים הריקוד הוא לא בריחה הוא צעקה.אל תצלמו. תהיו שם. תרשו לעצמכם לרגע להיות חלק מהבועה גם אם אתם יודעים שהיא עומדת להתפוצץ.
מנהל אומנותי: גלעד קמחי
הוספת תגובה