בבית שבו גדלתי לא עודדו אותנו להעיז, לרדוף אחרי מימוש הפוטנציאל האישי, לעוט על הזדמנויות, לחתור להצלחה. לימודים היו חשובים רק לשם העבודה ועבודה הייתה חשובה רק לשם הקביעות.
ברוכים הבאים לעולמי, רינת לגל לבית משפחת חיו, בת 48, נשואה לעולה ותיק מהולנד ואם לשלושה בנים בוגרים מפרדס חנה-כרכור. נולדתי וגדלתי בשכונת פרדס כץ, בביתם של עולים מהעיירה ח׳נקין שבעיראק. ביחד עם שני אחים ואחות, כבת זקונים. העיסוק בעדתיות אינו מרפה ממני, גם כשאני כבר באמצע החיים, מגדלת את הדור הבא שכמעט ולא אמור להכיר בהבדל בין אשכנזים למזרחים, אינו מודע לטענות הקיפוח ולשיח על פערים ולא יודע מה המשמעות האמתית של כור ההיתוך שיצרה מדינת ישראל המופלאה.
על הדוקטורט שאני עושה כבר נכתב כאן. לא בכדי שבחרתי להעמיק את העיסוק בשורשים שלי. גם מהחשש פן ישכחו וגם מהצורך להתחבר אליהם ולהבין אותם טוב כדי להבין את עצמי, את צאצאיי ואת סביבתי. כולנו עסוקים בכך במובן זה או אחר. במודע או שלא במודע, אם נרצה להודות בכך ואם לאו. אני בחרתי להביט לזה בלבן של העיניים ולתהות האם זה עדיין נמצא בקרבנו?
התשובה המידית וגם הלא מידית היא חיובית מוחצת. כמו שיש כאלו שתוהות למה יום האישה הבינלאומי עדיין קיים. מכיוון שסבורות שנשים כבר כבשו את כל עמדות המפתח, כמעט כמו גברים. (כנראה שלא). כך גם עדיין קיימות קבוצות שמדגישות (ובצדק) את הזיקה. לנו העיראקים, יש את ״המשמרים״ שאנו מאד גאים בה. ליוצאי תימן יש את ״האגודה לטיפוח״ , ליוצאי מרוקו את ״ד׳אר דייאלנה״ ועוד רבים אחרים.
אם כך איני מתביישת כמנהג בני עדתי ואפילו גאה להכריז כי אני אישה מזרחית עם אמביציות ומיקוד שליטה פנימי והדרך שעשיתי עד כה, היא גם בזכות זה שהרגשתי נוח יותר בקרב מזרחים, לא בהכרח מבני עדתי, יותר מאשר בקרב לא מזרחים, למרות שאני נשואה באושר לאשכנזי מובהק. וההכרזה הזו עושה הרבה. אפילו אצל בן זוגי שאץ להדגיש את מוצאו הספרדי וגם אצל לא מזרחים בסביבתי שמוצאים את הקשר המזרחי שלהם. אם כך, הפער העדתי חי וקיים, בתצורות כאלו ואחרות. לא ככה?
מאת: רינת לגל דוקטורנטית ללימודי מדינת ישראל
גם בית אבי היו ממשפחת חיו עיברתנו לחן בגלל שאנשים בלבלו בן חיו חיון אוחיון בן דודתי נעימה אמר לו קח ו קח י תחבר אותם יצא לך חן וכך היה אגב למשפחת סבי מצד אבי הייתה משפחה בעיר חנקין