חצרו של לואי הארבע עשרה, “מלך השמש”, שהיטיב למלוך יותר משבעים שנה, הביאה את התרבות הצרפתית והאירופית בכללה, לשיאים שהתקשו לשוב, ודווקא בעידן שבו שליטים אבסולוטים, שכובשים את אירופה באמצעות צבא, פרחו האומנויות כדוגמת המוסיקה, התיאטרון, הספרות, השירה, הפיסול והציור. סגנון הבארוק, שזוהה במידה רבה עם לואי ה 14, כפי שסגנון הרוקוקו הקיטצ’י משהו בצבעים הורדרדים והזהובים זוהו עם חצרו הדקנדנטית של יורשו- לואי ה 15, ואילו המהפכה הצרפתית, זוהתה כאסונו של הנכד, לואי ה 16, שלא השכיל לראות את מאבקי המעמדות וערעור הסדר הישן שהלך והתפורר עד שטבע בתמרות של דם, אש ולהבי גיליוטינות.
במובן מסוים, מולייר, שם הבימה של ז’אן בטיסט פוקלן, בנו של “הרפד של המלך”, הקדים את זמנו בביקורת המושחזת שלו על בני מעמד האצולה, שנראו כבר בעיניו כמגוחכים. “טרטיף”, “הקמצן”, ופסגת יצירתו – “החולה המדומה”, זכו לאהדה, שאגות צחוק, אך גם ללא מעט הסתייגויות נוכח הגרוטסקא שהציבה מראה בלתי מרוטשת אל מול עיניה של החברה הצרפתית, זו שתוך מאה שנה תוליך את האצולה והמלוכה בקרונות של בקר אל עבר הכיכר המרכזית לקול תשואות הקהל שביקש לראות את ראשם של אצילים אלה מותז.
ומצרפת של המאה השבע עשרה, ליפו. עיר עמוקת שורשים ורוויות ניגודים. בכניסה לנמל, ניצב מה שאין אלא לכנותו מקדש תרבותי: “מרכז נא לגעת”. המרכז הוא מיזם ייחודי, שכבר הספיק לכבוש לעצמו מקום של כבוד בעשייה התרבותית הישראלית, ולהציב בקדמת הבמה, תרתי משמע, ללא התנצלות, סטנדרטים של מקצוענות בעשייה האמנותית, לצד הישגים אדירים בתחום השיקום והשילוב בקהילה והקהל של אנשים עם עיוורון וחירשות. הזדמן לי לעבוד כמשפטן עם כמה ארגונים הפועלים למען עיוורים בישראל, וההבנה כי אנשים אלה פיתחו יכולות מפצות כבירות, היכתה בי כשפגשתי אנשים ברוכי כשרון אלה, הנלחמים בסטיגמות בלתי מוצדקות. מצאנו עצמנו מגישים תובענות ייצוגיות מוצדקות כנגד היעדר הנגשה בתחבורה ציבורית, כשהבנו שרצוננו הטוב להעסיק מנהל משרד עם עיוורון, נתקל בחוסר היכולת שלו למצוא את האוטובוס שלו שלא תמיד טרח לעצור בתחנה הייעודית. ומה שנראה טרויאלי בעבור האדם הרואה, הופך למסע סיזיפי בעבור העיוור.
במובן זה, תיאטרון נא לגעת, לא רק שהוא מותיר מאחור את העיוורון והחירשות, אלא הוא מציג סטנדרט אמנותי מן הגבוהים שבארץ כשהוא מצליח לייצר כלי ביטוי ייחודי תוך שהוא משתמש בשילוב של צוות שחקנים עיוורים וחירשים והופך את תכונותיהם אלה, לשפה תיאטרלית ייחודית.
“החולה המדומה” שהיה המחזה האחרון של מולייר, שכן הוא התמוטט ומת כששיחק בהופעת הבכורה את דמותו של החולה, בשנת 1673, הפך כידוע לכר פורה לפרשנויות אינסופיות, תוך שהוא בעיקר מציג את בן האנוש במלוא הגרוטסקה שבו. העיבוד והבימוי של יאיר שפירא ברוך הכישרון, נטל את הקומדיה הפרועה והחתרנית הזו בדבר היפוכונדר אשר מחפש כל דרך להשיא את ביתו לרופא, שכן זה בדיוק מה שהוא צריך בחייו, פחות מה שביתו צריכה בחייה, ומעבר לעלילה תזזיתית ולשילוב של קומדיה רומנטית בפורמט קלאסי של זו שנלחמת בהחלטת אביה להינשא למי שלא מתאים לה, ולנסות להינשא לאהוב לבה שלא מקובל על האב, היא לא מעט מחזה סלאפ-סטיק. שפירא, נטל את המחזה , הלביש את גיבוריו בביגוד של המאה ה 17, אך לצד השחקנים שעל הבמה, חירשים כולם, שדיברו את הטקסט בשפת סימנים, הציב לצד הבמה שלושה מדבבים, ובסגנון של סרטי בובספוג, כמיטב המסורת של האנימציות החתרניות המוצגות לילדים אך נועדו למבוגרים, מדבבים השחקנים המדברים את הדמויות שעל הבמה באנרגיות בלתי פוסקות ואינטנסיביות.
צוות השחקנים – בשפת הסימנים והמדבבים בקולם – שובל בן זאב, ירוסלב ברנצקי, חנה איטח, אלן ווקר, ניל שמיר, הילה לב ארי וליאור אביבי, העניקו מופע מהפנט של כשרון.
התוצאה היא מופע וירטואוזי מרהיב. חוויה ייחודית שרק מיזם נטול עכבות ובועט של תיאטרון “נא לגעת”, מסוגל להפיק!
מרכז נא לגעת, רציף העליה השניה, תיבה מס’ 6, נמל יפו, טלפון: 03-6330808
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
ניתן להאזין לפודקאסטים של אורון שוורץ, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:
“ישראל הראשונה”:https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284
“משפט חוזר”:https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222
הוספת תגובה