בימים האלה הוא מוציא אל האור את ספר הביכורים שלו, “עד מתי שצריך“, שכבר משם הכותר אפשר להבין שמדובר באיש שלא ישאיר אף אחד מאחור, גם אחרי שנים – בכל עת שיזדקקו לו. אז היינו חייבים לשבת איתו לשיחה כנה ופתוחה.
ספר קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת – איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האדם והיוצר שאתה היום?
קוראים לי אליסף בוק, בן 41, הבן של דורון ורוחי. נשוי ליעל ויחד אנחנו מגדלים את ששת ילדנו בקיבוץ מירב שבגלבוע. בין שירות מילואים אחד למשנהו, אני מרצה לחינוך באוניברסיטת תל חי ומכשיר את פרחי ההוראה של החינוך הגופני במגוון קורסים מעשיים ועיוניים. במקביל אני מתנדב במספר עמותות- “הר לעמק” “מתנת חיים” ועוד..גדלתי בבית עם עוד חמישה אחים בישוב מצפה יריחו במטה בנימין, זה ישוב דתי עם אוריינטציה של שליחות, מסירות לעם ולארץ ולא פחות חשוב עם נוף פסטורלי של מדבר יהודה הצופה אל ים המלח והבקעה.
זכיתי להתפתח ולצמוח משני ההורים שהם אנשי חינוך, אנשים ערכיים שהתרומה לקהילה היו תמיד לנגד ענייהם. אבא שהמשיך לשרת במילואים עד גיל מאוחר למרות היותו נכה צה”ל ואמא שמתנדבת ומסייעת איפה שצריך. ההורים שלי הם ההשראה החינוכית שלי בחיים. לא סתם בחרתי להקדיש את עמוד 5 בספר להורים שלי במילים הבאות- “להורים שלי, שכל שלי שלהם הוא..”
כתבת ספר מאוד יוצא דופן, מה האני מאמין שלך והערכים שלך שמשתקפים מתוכו?
אם אני צריך לסכם את המסר או אפילו את ה”למה?” הכי גדול לכתיבה שלי, אומר בפשטות שזה ספר שהיה לי חסר בארון הספרים. בכל שנות עיסוקי בעולמות החינוך המגוונים חיפשתי מקורות השראה, חיפשתי סיפור שאוכל לקרוא ולהגיד לעצמי שיש תקווה. “עד מתי שצריך” הוא ספר פרוזה- רומן חינוכי מרגש ונוגע, שמתאר את הקונפליקטים הקשוחים של אנשי החינוך אל מול הנערים שעבורם הם נותנים את הכל ומעבר ולעיתים שואלים את עצמם “למה לי כל זה?”. הספר מציג מציאות לא קלה, הוא לא עושה הנחות לאלי, איש החינוך ולא לשרון הנער בסיכון שיגדל להיות בוגר שפעם אחר פעם הורס את כל מה שבנה יחד עם אלי. הוא מראה איך האמת הכואבת מתפוצצת לאלי בפנים והוא נותר כל פעם עם השאלה, האם יש בכלל סיכוי לנער כזה לחזור לחיים נורמטיביים? אולי הוא בעצמו טועה ומטעה את שרון בסיכויים שלו ואם כאן אז “עד מתי?” הוא צריך להמשיך ולקחת אחריות על חניך שלו לשעבר שסרח פעם אחר פעם.
הספר מבוסס על סיפור אמיתי, סיפור חיי, בו אני משקף את האני מאמין החינוכי – מקצועי שלי בכל פרק ופרק. באחד הפרקים, כשרון עוד היה נער עם תסביכים רגשיים ופליליים שלעיתים גם זלגו לתוך הפעילות החינוכית של אלי. שרון עושה שוב מעשה חמור ובהחלטה של רגע, הוא מבין על עצמו שאין לו סיכוי והוא רוצה לוותר על הכל. כשאלי לא מניח לו ולא מוותר עליו. הוא שואל את אלי בכעס, “עד מתי תמשיך להילחם עליי?” ואלי עונה לו בפשטות, “עד מתי שצריך”.כששרון (שם בדוי כמובן) קרא את הספר, הוא כתב לי הודעה מרגשת שהולכת איתי כל יום ומזכירה לי מה התפקיד החינוכי שלי בעולם ואיזה מסר אני רוצה להעביר. הוא כתב לי כך- “הלוואי שכל מחנך ייקח לו מטרה לא לוותר למי שבאמת רוצה. תודה שלא ויתרת עליי עד עכשיו”.שרון עצמו סיכום עבור כולנו את המסר של הספר במילים הכי אוטנטיות שלו עצמו.
ספר מעט על סגנון הכתיבה שלך, איך היית מאפיין אותו?
סגנון הכתיבה שלי, הוא בדיוק כמו סגנון הדיבור שלי. אנשים שמכירים אותי וקראו את הספר, סיפרו לי שאני נוכח להם בבית, הם ממש שומעים אותי מקריא להם את הספר. אז חוץ מזה שזה קצת מביך שאני נוכח לשכנים שלי במקומות מסוימים בבית בזמן הקריאה. אני שמח שהספר שלי קריא וכתוב בשפה שכייף לקרוא. בדיוק כמו בשיטה החינוכית שלי- ספר בגובה העיניים.
מה קיווית שהספר הזה יהיה עבור מי שקורא בו?
אני מרגיש שיש לספר שלי שליחות גדולה ואני שמח שאלו גם התגובות שאני מקבל מהקוראים. מאז ההשקה שלו בחודש נובמבר 25 אני מסתובב בארץ בהשקות והרצאות על הספר ואני ממש מתרגש מהחיבור של האנשים לדמויות ולהתמודדויות שלהם.לספר אין “הפי אנד” אבל הוא מלא תקווה ואמונה. איפה שנגמרות המילים שם מתחולל הקסם.לאחר כל הרצאה שאני עורך בחדרי מורים, בהשתלמויות מחוזיות לסטודנטים ומתמחים בחינוך, בארגוני החינוך הבלתי פורמלי ובכל מקום שמזמינים אותי, אני מרגיש איך המאזינים משתוקקים לעוד מידע, עוד רעיון, עוד תקווה. וזה בדיוק מה שאני כל כך מנסה להעביר.אמונה ותקווה. לא לוותר למי שבאמת רוצה.
מה אתה חושב שיש ביכולתה של כתיבה לחולל עבור אדם? ובממד הפילוסופי?
במובן הכי פשוט, אותי הכתיבה הרימה ואני יכול לומר אפילו בזהירות ריפאה.את הספר התחלתי לכתוב אחרי ששוחררתי כלוחם בינואר 24, כמו מאות אלפי לוחמי מילואים גויסתי ב7/10 כבר משעות הבוקר המוקדמות. אחרי ששוחררנו לביתנו אחרי ארבעה חודשי לחימה, המצב בארץ היה כאוס. 132 חטופים עוד היו בעומק הגהנום של עזה ואלפי טילים נורו על שטחי מדינת ישראל מכל רוחות השמיים. ישבתי להכין את הסמסטר שצריך היה להיפתח ממש באותם ימים לאחר דחייה ארוכה בשל המלחמה ולא מצאתי את הכוחות הנפשיים לחזור ולעסוק בענייני היום יום כשהמצב במדינה כל כך קשה. ברגע של חסד, התחלתי לכתוב את הסיפור שישב לי בראש כמה שנים. הכתיבה נשפכה ממני כמו מדלי. כתבתי וכתבתי, הרגשתי שהדמות שלי נולדת מחדש בתוך הספר יחד עם שאר הדמויות. היום אני יודע שהכתיבה גילתה לי עולם שלם שלא הכרתי בעצמי וכולי תקווה שאמשיך להתפתח בעולם הזה ואוכל להמשיך ולהשפיע גם דרך הכתיבה שלי.
אם היו מאפשרים לך לחזור בזמן, האם יש נתיב בחייך שהיית פונה לשביל אחר?
אשתמש בדימוי מעולם הניווטים: אם סטית אזימוט אחד (מעלה אחת) מהמעבר מהר אחד לשני בציר ההתקדמות שלך, אז אם ההר ממש קרוב, אתה אולי תגיע למקום אבל אם ההר נמצא כבר במרחק, לא רק שלא תגיע להר שהיית צריך, אתה תעלה על הר אחר.אני חושב שהחיים לקחו אותי תמיד בדיוק באזימוט המושלם כדי להגיע לשביל שאני נמצא בו היום. או כמו שכתבתי בספר- “זה הסיפור דרך שלי” מאז שהשתחררתי מהצבא ועד היום, תמיד חיפשתי דרכי השפעה, על נוער, על תלמידים, על החניכים שלי בתנועת “אחריי” אחרי זה על המדריכים ובסוף על הרכזים שלי כשניהלתי את התוכנית בפריסה ארצית. כל פעם שחשבתי שאולי עשיתי מהלך שגוי בהחלטות המקצועיות וההתפתחותיות שלי, במרחק השנים הבנתי שעשיתי בדיוק את מה שהיה נכון עבורי. לכן לא הייתי חוזר אפילו לא סטייה קטנה לשביל אחר. אני רק מתפלל שאמשיך להצליח ולהשפיע דרך הספר, דרך ההרצאות, דרך ההוראה שלי על עוד ועוד אנשי חינוך, מורים, מטפלים, הורים וכל מי שמאמין באדם, בהזדמנות שנייה ואפילו שלישית.
איזה חלום לא הגשמת עדיין?
יש לי שני חלומות גדולים סביב הספר שעדיין לא הגשמתי אבל אני מאמין שעם הזמן וברגע שיתבשלו התנאים הם עוד יקרו- החלום הראשון שלי הוא ששרון יגיע לספר יחד איתי בהרצאות את הסיפור שלנו מהמקום האישי שלו. כבר אמרתי לשרון שזה החלום שלי והתרגשתי כשהוא לא פסל אותו על הסף. כרגע הסיפור עוד מאוד מאוד טרי גם עבורו וזה לא פשוט בכלל להיחשף באופן מלא. אני מאמין שכשאנשים ישמעו איך הקשר ביננו נוצר והחזיק במשך שנים רבות בעליות ובירידות משמעותיות, והכל מהפה של שרון ולא רק ממני זה יהיה עולם אחר.החלום השני שלי, זה שחברת הפקה גדולה תרצה להפיק סרט או סדרה בת 4-5 פרקים שמהווה בדיוק את המסר והסיפור של “עד מתי שצריך”. אני משוכנע שזו תהיה סדרה מרתקת שתגיע לכל בית בישראל ואולי בעולם. אגב, יש לי כבר שם של שחקן שאני רוצה שישחק את הדמות של אלי.
מה מעורר בך פחד?
הדבר היחיד שאני פוחד ממנו בעולם זה שאנשים שאני אוהב יפגעו. אני לא מפחד לטעות, לא מפחד מביקורות קשות ולא מפחד להיכשל או אפילו להיפגע בעצמי. אני מפחד שיקרה משהו למשפחה שלי, לאנשים שאני כל כך אוהב וקשור אליהם.עם זאת יש בי תמיד חשש שאנשים לא יבינו אותי כמו שצריך, שהמסרים שלי לא יפגשו את האוזניים הנכונות וחלילה שאפגע במשהו בדברים שאומר או שאכתוב. לכן כשאמא של שרון ביקשה לקרוא את הספר, מאוד חששתי. הספר מלא ביקורת ושיפוטיות על המשפחה של שרון, על ההורים שלו שניתקו איתו קשר כשיצא מהעולם החרדי ורצה להתגייס. בהקדשה האישית שכתבתי להם בגוף הספר הסברתי ארוכות שהספר לא מספר עליהם אישית, הוא מעביר מסר וכו’.. וכל כך שמחתי שאחרי שאמא של שרון קראה, לא רק שהיא הודתה לי וכתבה לי שהספר הוא מתנה מהקב”ה לעולם. היא גם מעבירה אותו לשכנות שלה שהבנים שלהם רוצים להתגייס והוא עוזר להם בשינוי התפיסה שלהם.אני חושב שהשנתיים האחרונות עשו לנו פרופורציות חשובות על העולם, כל זמן שאנחנו כאן חיים בארץ שלנו, זו זכות ונמשיך להילחם עליה.
מה גורם לך להרגיש משמעותי עבור אחרים?
אני מרגיש משמעותי כשאני מסייע לאחרים להבין מה טוב עבורם, בלי לתת להם את התשובה אלא לכוון אותם בדרך. הרבה פעמים בחינוך תלמידים או סטודנטים מחפשים את קיצורי הדרך, שמשהו יחליט מה נכון עבורם. אני מרגיש משמעותי כשאני מצליח להראות להם את הדרך שנכונה להם בלי לתת להם את התשובה הברורה מראש. את זה רק הם יכולים לדעת, בטח לא אני.בעיקר אני מרגיש משמעותי כשאני מראה לאנשים סביבי מהי דוגמא אישית. להגיע לאוניברסיטה תוך כדי מילואים כדי לעבור איתם על המבחן בשיעור האחרון. לבצע את המשימות הפיזיות בשיעורים מעשיים במקום לתת רק הנחיות מרחוק, להשתתף איתם בהתנדבויות. להראות להם שחינוך הוא דרך הרגליים ולא דרך הפה.ככה אני מרגיש שאני משמעותי עבור הסובבים אותי.
מה אתה חושב שיהיה עתיד החינוך פה בישראל?
בעידן של היום, החינוך יהיה חייב לעבור טרנספורמציה רצינית שתשנה את כל כללי המשחק ואם אנסה לסכם את זה לא באורך של מאמר אקדמי, אומר שהחינוך הפורמלי יעבוד בדיוק כמו שכבר כיום פועל החינוך הבלתי פורמלי. כלומר, היחס בין התוכן שהתלמידים יצטרכו לזכור לחוויות שאנחנו רוצים שיצרבו בהם יתהפך לחלוטין ואפילו כמעט יעלם. אם יתקיים לימוד, הוא יתקיים מתוך בחירה, מתוך עולם של חוזקות, אומנות ועוד. אמחיש זאת בהמשך למה שעניתי בשאלה הקודמת. אם לדוגמא בעבר אם היה לנו חשוב להסביר לתלמידים כמה ההתנדבות היא חשובה, כמה כדאי לצאת מעצמך לאחר, כמה הנתינה היא מתנה גם עבור הנותן וכו’. אז היינו מביאים הרצאה, שיחה לכיתה, משהו מעורר השראה, סיפור וכו’. כיום פשוט נצא עם התלמידים לשטח, נחווה יחד איתם מה קורה לילד עם צרכים מיוחדים כשאנחנו מגיעים להעביר לו פעילות בהתנדבות, או לקבל חיוך מאישה מבוגרת שהגענו לנקות לה את הבית לכבוד החג.
בעידן שבו כל המידע פרוס בפני התלמידים בלחיצת כפתור, המורים הופכים משעממים, אין משהו שתלמיד סקרן לא יכול ללמוד בעצמו. אז במה המערכת תתעסק אם לא בהקניית מידע? התשובה שלי היא- בלהפוך אותם לסקרנים, בלהציע להם שיטות לימוד מגוונות, לצאת לשטח ולראות עולם, לפתח להם את הצמא להתפתח בעצמם, להכיר את עצמם, להרגיש משמעותיים. אז נהפוך נער בכיתה יא’ שרק לומד לבגרות להרגיש משמעותי כיום? יש כבר היום פתרונות, כמו לדוגמא בתוכנית רגבים בה הבן שלי משתתף. הוא קם ב4:30 בבוקר, הולך לעבוד בחקלאות, עוזר לבעל המשק, לחקלאי ורק בצהריים הוא בכלל מתחיל ללמוד. הוא גדל להיות אדם משמעותי, עם בטחון עצמי, עם חירות מחשבתית. והכי חשוב, בדיוק כמו הבן שלי, הוא חוזר הבייתה עם אור בעיניים.
ספר על ההרצאות והמפגשים שאתה מקיים
בהרצאות שלי אנחנו מדברים על הצלחות וכישלונות בחינוך, אני שואל את המשתתפים אם יש להם הצלחות שהם רוצים לשתף ואז מספר להם את סיפור ההצלחה הגדול שלי כאיש חינוך צעיר שמצליח בכוחות עצמו להפוך נער מצוקה, עם עבר פלילי ללוחם בצה”ל. אחרי שאני מסיים לספר להם איך את סיפור ההצלחה שלי הגדול שלי, אני העברתי שנים למוסדות לימוד, איך כתבתי על זה מצגות שמדברות על האמונה בנער בסיכון, על עבודה בגובה העיניים, על מתן תחושת שייכות ועוד. אני פותח את הספר ומקריא להם את הפרק הראשון שבו שרון, עשור אחרי שהתגייס לצה”ל, התחתן ואפילו הפך לאבא, מתקשר אליי לבקש שאעזור לו בסבך פלילי חמור והפעם כאדם בוגר שכבר הרס משפחה שלמה. שלו ושל הנפגעים.השאלה שאני מעלה מתוך הקראת הפרק היא האם יש דבר כזה בכלל הצלחה או כשלון בחינוך? איך ניתן למדוד הצלחה בחינוך? וממשיך במה שאני בחרתי לעשות באותו מקרה ואיך זה משפיע עד היום על שרון.זו הרצאה מרתקת ומעוררת השראה שמתאימה לכל מי שמאמין באדם.
הצצה לספר המיוחד הזה, “עד מתי שצריך”:
“לפתע עלו בי הרהורים קשים. התמלאתי כעס על עצמי, שלא הייתי נוכח מספיק בחייו של שרון בחודשים האחרונים. הכיתי על חטא. כל אחד המשיך בדרכו, ואומנם תמיד שמרנו על קשר, אבל איך אפשר להעיד על אדם שאין לי מושג מה עבר עליו בשנה האחרונה?לרגע ראיתי את עצמי מבעד לעדשות המצלמות בחדשות הערב, עומד מחוץ למבנה וכל הצופים מביטים בי, מנסים להבין מי אני ולמה באתי לתמוך בפושע.למרות הכול, בצעדים כבדים, נכנסתי פנימה….
במובן מסוים הרגשתי כאילו הוא בגד בי באופן אישי. מה היה הטעם להשקיע בו כל כך הרבה וללוות אותו לאורך כל כך הרבה שנים? שאלתי את עצמי בכעס. הרגשתי איך הדופק עולה ומאיץ בגופי. פעימות הלב החזקות והנמרצות גרמו לי לסחרחורת ונדרשתי לכמה שניות כדי להסדיר את הנשימות שלי. דמיינתי את מרכז העיר היכן שהיינו נפגשים לפעילות שלנו לפני עשור, במקום הקבוע מול “הפלאפל של דבורה” והצלחתי להעלות בתוכי גם חמלה. איך זה קרה לו? איך שוב? איזה מסכן הוא!עכשיו הוא זקוק לי ולשם כך באתי. הרמתי את עצמי והתאוששתי. אסרו עליי להתקרב אליו ולדבר איתו. רחמים הציפו אותי. רציתי לגשת ולחבק אותו. הוא בטח כל כך בודד.”
הספר “עד מתי שצריך” ראה אור בהוצאת קינמון וזמין באתר ההוצאה, ברשתות ובחנויות הספרים ובפלטפורמת הספרות ‘עברית’עד מתי שצריך – קינמון
הוספת תגובה