“הבעל שלי היה גבר גבר אבל לא כזה גבר כדי לשבת איתי בשולחן ולהגיד: ‘תשמעי, אני לא אוהב אותך ולא אהבתי. רוצה להתגרש’. הוא סמך על שנים של התעללות נפשית בי. יום אחד הוא קם וצעק כשאני עומדת בכניסה לחדר השינה והוא בכניסה למטבח, וארבעת ילדינו קמו מהצעקות ועמדו בינינו. מעל ראשם הוא הטיח בי: ‘את לא עקרת בית’. ‘נכון’, עניתי, ‘מי שיוצאת בשבע בבוקר וחוזרת בשש בערב לא יכולה להיות עקרת בית, אבל עוזרת לך בפרנסת הבית’. ‘את לא אישה’ – מה? 364 ימים אני איתך במיטה (חוץ מכיפור) ואני לא אישה – לא עניתי מעל ראשם של ילדי, ואז אמר: ‘את בכלל לא אמא’. הרגשתי שקיבלתי על הראש פטיש של עשרה ק”ג, נהיה לי שחור בעיניים ונדם קולי. מרגע זה אני לא מתפקדת. ביום שישי הכנתי אוכל למשפחה, נכנסתי לחדר השינה לקחתי תיק גב עם כמה בגדים, מברשת שיער ומברשת שיניים. נסעתי במונית לכפר סבא, לחברה מהבסיס. ביקשתי שיחה עם מפקד הבסיס, וסיפרתי לו מה שקרה לי. הוא הסתכל עליי ואז צרח עליי: ‘אם עזבת ארבעה ילדים וברחת – את לא ראויה להיות כאן. הזדכי על הציוד שלך ותעופי מפה’. יצאתי ממנו מיואשת. כל כך רציתי שמשהו יבין אותי ויפנה אותי לטיפול לעזרה, אבל עכשיו אין לי בית, ילדים ועבודה. מה אני עושה?”
כך אומרת יהודית צמח, שהוציאה לאור את “בדרך עצרתי ב’גהה'” – ספר אוטוביוגרפי על אישה שחוותה בחייה שנים של התעללות נפשית וכלכלית, עד שקרסה בנפילה גדולה לקרקעית. היא מגלה כיצד הצליחה בכוחות עצמה לאסוף את שבריה ואת ארבעת ילדיה ולעמוד בגבורה מול המכשולים שניצבו בפניה, ועפה לחיים. בדרך היא עצרה למשך שישה שבועות במחלקה סגורה, אך הצליחה למרות כל הסיכויים לעשות את הבלתי ייאמן ובדרכה חוותה חוויות, חלקן קשות וחלקן מעוררות השראה.
לאחר המשבר הקשה שעברה בחייה, שבמהלכו עזבה את ביתה ואת משפחתה סולקה מבסיסה על ידי מפקדה, כל מה שנותר לה היה להסתובב ברחובות תל אביב. היא ישנה על ספסלים, נכנסה לים בשעות הקטנות של הלילה, שכבה במים על הגב וצעקה בתחנונים: ‘אלוהים, תעזור לי’. היא התרחצה במקלחות של העיריה, שטפה כלים במסעדה תמורת ארוחה חמה ישנה בהוסטלים וקיבצה נדבות. היא חיכתה לקבל בסיס עם לינה, ואחרי שלושה חודשים הודיע לה המפקד שנמצא לה בסיס כזה. היא עלתה על מדים והגיעה לקריה בתל אביב. שם התברר לה שהמפקד שלה עשה לה תרגיל והזמין קצין בריאות הנפש, העוזר שלו, קצינת חיל הנשים ושלושה לוכדי עריקים.
היא לא הייתה מוכנה ללכת איתם, ולבסוף נאזקה בכוח והוכנסה לניידת. משם הגיעה לבית החולים לבריאות הנפש גהה, שם אושפזה במחלקה סגורה במשך שישה שבועות. היא הובחנה כחולת מניה דפרסיה, מה שהסביר מדוע ברחה ועזבה ילדים ובית. “אני חוזרת לבית קר ומנוכר עם ארבעה ילדים כועסים שלא מבינים למה עזבתי ובעל מאושר, שכעת יש לו סיבה טובה והילה לגירושין. בעלי לא הרים יד, לא אצבע ולא את קולו, אבל מה שהוא עשה היה לא פחות כואב ואפילו יותר – התעללות נפשית וכלכלית. השקל הראשון שקיבלתי ממנו במהלך 15 שנים שבהן חיינו ביחד היה רק בתשלומי המזונות. חוויתי על בשרי שבהתעללות נפשית כל הגוף כואב. התעללות נפשית זו התעללות לכל דבר, והיא לא רק חלקן של נשים בלבד, אלא גם של גברים וילדים. אף אחד לא אוהב לדבר עליה”, היא אומרת בגילוי לב.
כשיצאה מ”גהה” לפי הוראות הצבא הייתה במשך חמש שנים תחת פיקוח של קצין בריאות הנפש הצבאי ובמהלכן היא עברה ארבע דירות שכורות, למדה תואר ראשון ונהיגה ורכשה רכב ובית לה ולילדיה. “כשהגיע הרגע להשתחרר מהפיקוח של קצין בריאות הנפש, קם סגן האלוף מכיסאו, עמד דום מצידו האחד של השולחן הרים את יד ימינו להצדעה ואמר: ‘אני סגן אלוף א.פ. מצדיע לך רס”ר צמח יהודית. את ה שאת עשית בחמש שנים כ’חולה’ לא עושים אנשים בריאים’. יותר טוב מזה לא הייתי צריכה בחיים”, היא אומרת בהתרגשות.
יהודית צמח, בת 70, היא בעלת תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי. במשך 25 שנים שירתה בצה”ל בתפקידי פיקוד וניהול בתחום משאבי אנוש. מאז פרישתה מצה”ל עסקה בהתנדבויות שונות ובכן: רכזת מתנדבים ב“פתחון לב”, עבודה עם נוער בסיכון ב“הפוך על הפוך”, במחלקת הרווחה של עיריית ראשון לציון, פעילה חברתית עם קשישים בודדים ועוד.
היא נולדה וגדלה בתל אביב, בין שוק הכרמל לדיזנגוף סנטר. הוריה הביאו לעולם חמישה ילדים, וכולם גרו ביחד בדירת חדר וחצי עם אוכל טעים וטרי שהכינה אמה. אביה עבד קשה מאוד לפרנסת המשפחה – בבניין, כסנדלר, כספר נשים וכנהג מונית. יהודית למדה בפנימייה חקלאית בדרום עם חוויות רבות. לאחר שהתגייסה המשיכה בשירות קבע בתפקידי פיקוד וניהול משאבי אנוש.
היא אמא לארבעה ילדים וסבתא לחמישה נכדים. בכורתה, בת 46, עורכת דין ונשואה. ילדה השני, בן 44, מלווה חברתי, עוסק בחינוך, מדריך ילדים ואמן. ילדה נוספת, בת 39, גרה באוסטרליה, מנהלת עם בעלה פארק קרוואנים, ואמא לשלושה ילדים. ילד רביעי, בן 39, נשוי ואב לשניים, הוא אמן שסיים לימודים ב“בצלאל” מעצב תעשייתי בתחום הברזל.
טל ליפשין, מנטור, מרצה וסופר, שנכח לאחרונה בהרצאתה של יהודית כתב, בין היתר: “ההרצאה של יהודית זו חוויה מיוחדת במינה. הדרך שבה היא משתפת את הסיפור האישי שלה, שהוא כמו רכבת הרים של החיים. הסיפור שלה מטלטל, אין רגע מנוחה והמסרים העמוקים השזורים בתוך הסיפור נשארים איתך הרבה זמן קדימה”. בלוגרית הספרות ליאורה רנרט: “איזה ספר עם סיפור חיים כה מטלטל, שלא יצא לי מהראש עוד זמן רב. לא יכולתי להניח מהיד עד שסיימתי לקרוא. פשוט אין לי מילים לתאר את תעצומות הנפש של גיבורת הספר, שחשפה את חייה משנות ילדותה ועד היום. לפעמים כעסתי, לפעמים הזדהיתי והתרגשתי מכל סיטואציה, ואני כולי נפעמת כמה אמיצה הגיבורה הייתה לאורך תקופות אלו בחייה, המשברים והיכולת להתמודד עימם”.
כשיהודית עברה עם משפחתה לראשון לציון התברר לה שלבעלה יש מאהבת. הוא הכחיש אך תחושות הבטן שלה לא והיא יצאה למלחמה על משפחתה. יהודית: “נסעתי לעיר מגוריה של המאהבת וקניתי זר פרחים ענק, שבקושי נכנס בדלת עם פרחים לבנים ופרח אחד אדום. כשהלב שלי על דופק של 300 צלצלתי בפעמון הדירה, וכשנפתחה הדלת ראיתי מולי אישה בגובה שלי לבושה בחלוק מגבת לבן ועל ראשה מגולגלת מגבת לבנה. הפנים שלה נראו לי נאות עם זוג עיניים כחולות גדולות. הדבר הראשון שעבר לי בראש היה: ‘לבן …. שלי יש טעם טוב, ונתתי לבעלי גט באהבה”.
לסיום, כשיהודית מביטה לאחור על חייה המאתגרים היא רואה את ארבעת ילדיה וחמשת נכדיה, האימפריה שהקימה בשתי ידיה, גאה מאוד בעצמה בעצמה: ואומרת בפה מלא “אין עליי, אני אישה אמיצה. אני גיבורה של החיים. התודה הגדולה והחשובה מכל ליבי ונשמתי היא לאלוהים, שנתן בי כוחות על לעבור את הדרך מלאת המכשולים, היחיד שהאמין בי ונתן לי כוח לשרוד את הדרך לצאת ממנה בשלום, היחיד שלא עזב אותי”, היא מסכמת.
הוספת תגובה