תקווה, מבוכה ורגע של רגישות
הרגעים הראשונים בבית, ההתרגשות, הדמעות והחיבוק מציפים גם מבוכה וחוסר ביטחון. מחקרים מדגישים כי השיבה היא לא סוף הדרך, דווקא עכשיו מתחיל מסע חדש, תהליך שכואב ולפעמים גם מבלבל. בן המשפחה שחזר וגם מי שחיכה לו עברו שינויים פנימיים, נדרשות סבלנות, הקשבה ובחירה משותפת בקצב המפגש. השתיקה, לפעמים, היא המילה החשובה ביותר לא למהר ללחוץ לשיחה או לגבות רגש, אלא להניח לאדם ולמשפחה להוביל.
שיקום הדרגתי וטקסים קטנים
השיבה הביתה דורשת בנייה מדורגת של אמון, ביטחון ושגרה. מחקרי טראומה משפחתית מלמדים כי שגרה רגשית נבנית תוך שיקום השליטה: החזרת סדר יום, טקסים מוכרים (ארוחות, שינה, פעילויות משותפות). החזרת השליטה לחטוף ולבני הבית ובחירת החלטות קטנות יום-יומיות היא המפתח להחזרת תחושת העצמאות והבחירה.
קשיים בריאותיים ונפשיים – התמודדות עם עול כבד
החטופים מגיעים רזים, עייפים, לפעמים חולים, מודאגים, מתוחים או מרחוקים.הצעד הראשון בשיקום חייב להיות רפואי – בדיקות, טיפול והשגת יציבות גופנית. רק אחר כך ניתן להתחיל בעבודה רגשית ומשפחתית. תופעות נפשיות נפוצות: בלבול, כעס, דיכאון, ריחוק, אשמה ותחושת אובדן. בני המשפחה והחטוף זקוקים לליווי מקצועי (פסיכולוג/עובדת סוציאלית/צוותים ייעודיים) לתקופה משמעותית, כדי לעזור לכולם לעבד ולהכיל את האירועים.
לכם המשפחה
הבית אינו “אותו בית” שלפני החטיפה; גם הילדים, בני הזוג, הסבים והקהילה/החברים עברו טראומה משותפת.משפחה היא מערכת ובמערכת, תפקידים משתנים, סמכויות עולות או יורדות, ילדים מגיבים בדרכים שונות ולעתים קרובות נושאים כאב פנימי או תחושת אשם. המשפחה צריכה להכיר להוקיר ולבנות את עצמה מחדש, להחליט יחד איך נראית השגרה, להגדיר גבולות זמניים או חדשים ולפעמים ליצור “בועה קהילתית מגוננת” בית שבו מקפידים על פרטיות ושליטה.
האובדן העמום
משפחות רבות מדווחות על תחושת “אובדן עמום”: לצד שמחת החזרה, עולה כאב על הזמן שאבד, על מי שלא שב, על מערכת יחסים שהתבגרה ומשתנה. החזרה אינה בהכרח “סגירת מעגל”, אלא פתיחה של מסע חדש – מסע של אבל, תקווה והגדרה מחדש של זהות משפחתית.
סביבה תומכת ומשקמת
הקהילה, מוסדות התמיכה והעובדים הסוציאליים הם חלק בלתי נפרד מהתהליך.תוכניות שיקום כיום כוללות ליווי פרטני לכל משפחה, עובדת סוציאלית, אחות טיפול, ולפעמים מעטפת כלכלית שמיועדת להסיר דאגות יומיומיות ולאפשר תהליך ריפוי ממושך.הקהילה צריכה לדעת מתי להיות נוכחת ומתי לסגת ולשמור על פרטיות, קצב ורגישות.זהו תהליך של “בנייה משותפת” שבו אנשים סביב המשפחה לומדים לנשום יחד לעזור, להקשיב, לא להאיץ.
צעדים פרקטיים למשפחות
- מתן זמן, בחירה ושליטה :כל שלב נעשה בקצב של המשפחה והחטוף; אין “מועד להשגת שגרה”, אלא מסע איטי שיש בו עליות וירידות.
- תמיכה מקצועית ומערך טיפולי: להיעזר בפסיכולוגים, עובדות סוציאליות, קווי תמיכה לא להישאר לבד גם אם מתביישים או נדמה ש”אין קושי”.
- בניית הרגלים מוכרים :כל מה שמזכיר “בית” – מאוכל אהוב, משחק משפחתי קטן, חיבוקים, פעילויות משותפות.
- הקשבה ושיח רגשי מותאם: לא להעמיס שאלות/סיפורים על החטוף, ולתמוך גם בילדים, בקרובים – כולם עברו טראומה.
- שגרה פיזית ורגשית: לשלב פעילות פיזית קלה (טיול, הליכה), לייצר סדר יום (זמן קימה, ארוחה), להרגיע את המערכת.
- גבולות, פרטיות והגנה: להחזיק את הבית כמרחב בטוח, להחליט יחד למי לחשוף את הסיפור ומתי להכניס אורחים/מבקרים.
- מעטפת קהילתית ותקשורת ברורה: לספק מידע מהימן למשפחה, למנות גורם מלווה, למנוע הצפה ומתח מיותר.
- עיבוד אובדנים חדשים: עם החזרה, מתגלות לעיתים בשורות כואבות – קרובי משפחה שלא שבו, שינויים במצב בריאותי, מצב כלכלי, המשפחה צריכה זמן לעכל, לחלום ולתכנן מחדש.
- עזרה בקבלת החלטות: במצבים עמומים – להתייעץ עם אנשי מקצוע, לא למהר לקבל החלטות גדולות/שינויים.
מסר ממני – תקווה ואומץ לחיות מחדש
כל משפחה שעברה את מסע השבי והחטיפה, גם אחרי חזרת יקיריה, צריכה להמציא את עצמה מחדש.המסע ארוך, קשה, אבל אפשר לעבור אותו רק יחד: עם אהבה, הקשבה, סבלנות ותמיכה.למשפחות – מותר להרגיש הכול, מותר לעצור, מותר לנשום.יש מי שיכול לעזור, והכוח נמצא לעיתים קרובות דווקא בצמיחה מתוך השבר – ביכולת להחזיק את התקווה, ולהמשיך יחד לחיים חדשים.
מאת יוסף ניקבחת, מאמן מנטלי 050-8114333
הוספת תגובה