גאון מקורי מול מלחין חצר
הסיפור נפרש לפנינו עם הגעתו של וולפגנג אמדאוס מוצרט לווינה צעיר, כריזמטי, חסר רסן, ורב כישרון להחריד. טל גרושקה מגלם את מוצרט בהופעה אנרגטית ורבת עוצמה; הוא מביא על הבמה יצור שהוא כמעט כוח טבע’ לא שפוי לגמרי, בוהמייני עד לשורשיו, אבל עם נשמה מוזיקלית שגדולה מכל מה שהסצנה המוזיקלית האירופאית הכירה. מולו ניצב אנטוניו סליירי, מלחין החצר המכובד, האיש שמאמין כי הקדיש את חייו לאמנות ולאלוהים ומצפה לגמול הולם. ליאור אשכנזי, בתפקיד שנתפר עליו כמו כפפה, מספק הופעת מופת. הוא בונה את סליירי מבפנים’ לא כאיש רע, אלא כאדם שהמפגש עם גאונות אמתית שובר אותו לרסיסים.
הקנאה כיצר שאוכל מבפנים
הדינמיקה בין שני הגברים היא לב המחזה וגם הכי כואבת בו. מוצרט רואה בסליירי חבר ותומך; הוא תמים כמעט בעיוורונו. סליירי, לעומתו, רואה בגאון הצעיר איום קיומי הוא מבין, בצורה צלולה ואכזרית, שמוצרט הצעיר שווה יותר ממנו, ושאלוהים, כביכול, בחר במי שאינו ראוי בעיניו. מכאן ואילך נרקמת מזימה שקטה ועיקשת: סליירי דואג שהאופרה “נישואי פיגארו” של מוצרט, יצירת מופת מבריקה, תוצג בפני קהל מינימלי; הוא מחבל בסיכוייו של מוצרט לקבל משרה בחצר הקיסר; הוא עושה הכול כדי שהגאון הצעיר יידחק לשוליים ויתרושש. הצגת מחזה שכזה היום, בעולם של תחרות ושל מסלולים מקצועיים שבהם אדם מקדם עצמו לעתים על חשבון האחר, מרגישה כמו ראי מדויק לכאב עכשווי.
“סליירי לא רצח את מוצרט, הקנאה עשתה את העבודה בשבילו”
שירה שמגיעה לשמים
אחד מהרגעים הבלתי נשכחים של הערב הוא הופעתה של הזמרת אלינור זון. קולה חי, מרהיב ועמוק ממש מתרומם לתקרה ומשתלט על כל האולם. ברגע שבו היא פוצחת מתפוגג הכל מסביב. היצירות המוזיקליות, שבוחרות לתת לקהל טעם ממה שמוצרט עצמו לחן, מרגישות כאן כמו עדות חיה לגאונות שעליה מדובר כל הערב. אי-אפשר שלא להבין, דרך קולה של זון, מה כל-כך מפחיד בתוך סליירי’ כי היצירות האלה, בפשטותן הנבחנת, ממש מושלמות.
עיצוב מרהיב ורוח תקופה
מעצבת התלבושות שירה וייז מביאה לבמה אוצר חזותי של ממש. שמלות המאה השמונה עשרה, עם כל הפאר המלכותי שבהן, מדייקות באווירה ומחזקות את הרגשת הבידוד והיוהרה של חצר הקיסר. הלבושים של אלינור זון בפרט מרהיבים, כל הופעה שלה הופכת לאירוע חזותי וקולי גם יחד. עיצוב התפאורה של כנרת קיש תומך בסיפור בלי להציף אותו, ומאפשר לשחקנים לתפוס את המרכז שמגיע להם. העריכה המוזיקלית של דורי פרנס שומרת על האיזון הנכון בין הדרמה לבין המוזיקה, ומאפשרת לרגעים הגדולים לנשום.
“מוצרט לא ידע שחברו הטוב הוא אויבו הגדול ביותר”
סוף טרגי, מסר נצחי
הסוף ידוע. מוצרט מת צעיר, עני, שבור גופנית ונפשית, בעוד יצירותיו עומדות לנצח. ועם זאת, כשהמסך יורד, אי-אפשר שלא לחשוב על סליירי. הקנאה לא הרגה את מוצרט בלבד, היא הרגה גם אותו. ברודצקי ביים מחזה שהוא בו-זמנית פסיכולוגי ומיתי, אינטימי ועצום. הרגע שבו סליירי מודה בלחש לעצמו ביופי של יצירות מוצרט, ושל הכאב שבמגע עם שלמות שאין ביכולתו ליצור. זה רגע שמרמז לכל אדם על חוסר האונים מול גדלות אמיתית.
“אמדאוס” הוא מחזה שמגיע בדיוק בזמן. בעולם שבו קנאה, תחרות ותחבולות המלוות כל שלב מקצועי, מחזה זה מזכיר לנו מה עולה הקנאה לנו לא רק לנשוא הקנאה, אלא לנו עצמנו. הולכי לתיאטרון שלא הכירו את מוצרט ואת יצירותיו ייצאו מהערב הזה עם רצון עז ללמוד ולשמוע. ואלה שכן הכירו, ייצאו מחוסרי נשימה, עם ניגון שלא ייצא להם מהראש.
פרטי ההצגה
“אמדאוס” | מאת פיטר שאפר | תיאטרון בית ליסין ע”ש ברוך איבצ’ר
בימוי: רוני ברודצקי | תרגום ועריכה מוזיקלית: דורי פרנס
עיצוב תפאורה: כנרת קיש | עיצוב תלבושות: שירה וייז
משתתפים: ליאור אשכנזי, טל גרושקה, יעל שטולמן, מייק אלישקוב, אבירם אביטן, בני אלדר, טל דנינו, עדי קורן, ערן שראל | זמרת: אלינור זון
הוספת תגובה