מה שעברנו לא אנושי. מה שאנחנו עוברים עכשיו לא אנושי בעליל. ובכל זאת אנחנו כאן. נושמים, פועמים, מחזיקים את עצמנו זה בזה, בעוצמה שאי אפשר להסביר במילים. זהו כוח שנולד לא מהיעדר כאב אלא מהיכולת להמשיך למרותו.
מאז אותו יום ארור ושחור באוקטובר המציאות השתנתה. השקט כבר איננו אותו שקט, האור איננו אותו אור. משהו בתמימות שלנו פשוט נשרף, אבל במקומו נולד משהו חדש, עמוק יותר, חשוף יותר, אמיתי יותר ידיעה שקטה ומצמררת על ערכם של החיים ועל שבריריותם האינסופית. אנחנו הולכים בעולם בעיניים פקוחות מדי. מרגישים הכול. פחד, חמלה, כאב, אהבה, תקווה, אמונה, כעס, אכזבה, ציפייה. כל אלה מתקיימים באותו לב, באותה נשימה.
זהו סיפור של עם עייף אך חי, כואב אך מאמין, פצוע אך נצחי. כשאנחנו אומרים תודה על מה שיש, הלב נפתח.ובתוך הפתיחה הזו נכנס גם פחד. להודות באמת פירושו להרגיש,והרגש הוא לא חולשה אלא עדות לכך שאנחנו אנושיים. הודיה איננה בריחה מהמציאות, היא הדרך היחידה לחזור אליה. היא אומץ להביט בעיניים של מה שכואב ולומר לו אני רואה אותך.
אנחנו רגילים לחפש רגעים גדולים, אבל האמת נמצאת דווקא ברגעים הקטנים. בנשימה, במגע, בחיבוק, במבט. בחיים עצמם שמתרחשים בין שתי פעימות לב ובין שתיקה אחת לתפילה. לפעמים אני עוצמת עיניים ומצלמת בראש תמונת זיכרון. לא תמונה בטלפון אלא רגע בלב. תמונה שמורכבת מאור, מצליל, מנשימה. תמונה שנצרבת בפנים ומזכירה מי אנחנו באמת. תמונת זיכרון איננה רק רגע, היא עדות. עדות לכך שגם בתוך מציאות לא אנושית אנחנו שומרים על אנושיות. שאנחנו רואים יופי גם בתוך האפר, שאנחנו יודעים לאהוב גם אחרי אובדן, ושאנחנו ממשיכים להושיט יד גם כשהיא רועדת. ואולי זו השליחות שלנו עכשיו לא להפסיק לראות אור. לא להפסיק להרגיש. לא להפסיק להיות לב.
כי בתוך כל מה שנשבר נולדה תנועה חדשה של רוח ישראלית. רוח שקטה אך עוצמתית. רוח עמוקה ופשוטה כאחד. רוח שאומרת בשקט אנחנו כאן. אנחנו רואים, מרגישים, זוכרים, בוכים ואוהבים.אנחנו ממשיכים לבחור בטוב, ממשיכים ללכת באור, וממשיכים להיות בני אדם, זוהי לפחות התקווה הכי עצומה שלי.
כתבה מרגשת. אני טוענת שהתפתח אגש חדש שעשוי מכאב ושמחה, מעצב ואושר גם יחד. אבולוציה חדשה