על במת סוזן דלל חזרה לבמה “במדבר דברים”, יצירה שהוצגה לראשונה ב-2014 וסימנה נקודת מפנה בשפה התנועתית של להקת קמע. זה היה המופע שבו תמיר גינץ שיתף לראשונה פעולה עם המוזיקאי אבי בללי, ויצר יצירה עוצמתית שממשיכה להדהד גם עשור אחרי. המופע נפתח בתמונה עוצמתית : כל הרקדנים על הבמה, הולכים כמו מכונה שעובדה, כל אחד חלק מתוך אבר בגוף גדול יותר. אנשים כנועים, בודדים וביחד כאחד, וכל אחד סוחב עימו את הסל שלו. המוזיקה מעמיקה ונותנת למקום הזה תחושה של ניכור, פחד ושליטה. הרקדנים הולכים כמו עבדים אחרי העדר, מתבוססים בעצמם ולא יכולים לצאת ממנו. כולם שווים, אבל זו שוויון של כניעה.
המדבר, הפיזי והאנושי שבו, הוא מקור ההשראה של היצירה. מרחב פתוח מלא בעוצמה, שקט מסתורי אבל גם פראי. מקום שמשחרר מהמוסכמות האורבניות ומאפשר להיגרר אחרי דחפים ראשוניים, טקסי פולחן, יחסים שבטיים ורגעי אינטימיות נדירים. גינץ מסביר: “במדבר דברים היא יצירה שמזמנת אסקפיזם, היא לוקחת אותנו למסע של מסתורין במרחב אקזוטי. אני חושב שבה יצרתי שפה תנועתית אולי הכי ‘ישראלית’ מבין יצירותיי: הרקדנים קרובים לאדמה, על סף התלקחות גם ברגעי השקט, ערים לקבוצה ויראי סכנה. הם פורעים את הגוף באנרגיה שהיא על הקצה, כמו שאנחנו פה במזרח התיכון, באטרף של פיזיות מתפרצת ולא מרוסנת. נראה לי הכי נכון בתקופה הזו לתת לקהל את המרפא שהיצירה הזו מביאה לנפש”.
אבל מול העצב והכניעה, המופע מציע גם זרקור של תקווה, התחלה חדשה, אהבה. זה בא לידי ביטוי בזוג שרוקד יחד על הבמה ומביע אהבה, אחד כלפי השני. למרות האיסור והקושי מול הקבוצה, הם ממשיכים. הרקדנים האחרים רוקדים בעוצמה נפלאה, מלאי כוח, מנסים לשלוט אבל גם מפחדים. המוזיקה של בללי מיוחדת, היא מדברת עם קצב הגוף של הרקדנים ויוצרת העצמה אינסופית. מעבדות לחירות, ככה הרגשתי את זה. לקבור את העבר ולהתמקד בעתיד, ביחד. הריקוד הפולחני של הרקדנים מהפנט. גברים ונשים, כקבוצות וגם כיחידים, רוצים לחיות ללא הכתבות מלמעלה, להיות חופשיים, לתת שפע אחד לשני. בתנועות שלהם ניכרת העוצמה, הנפת רגליים וידיים בעוצמתיות אל מול הפחד. המופע מלא כריזמה וארגיה רצופה לכל אורך המופע. הופעת מחול מרשימה ומטלטלת, ויחד עם זאת נאחזת בחיים. חובה לראות.
כוריאוגרפיה: תמיר גינץ, מוזיקה מקורית: אבי בללי
תלבושות: אנה מירקין, תאורה ובמה: שי יהודאי
הוספת תגובה