מאת לין סלומון
המסגרת הסיפורית; קבוצת משרתים במרתף של גברת שמחזיקה את החוטים ומשמשת מנוף מחשבתי. ברק מרשל, בוחן מערכת אנושית בתנועה. יחסי כוח, משמעת והרגל נרשמים בגוף. הגוף מהווה זירת התרחשות. אין דיאלוג מילולי. השריר מחליט. התודעה נוכחת. ואז, ברגע בלתי צפוי, תנועה קטנה שוברת את הסדר ומזכירה שלגוף יש לב פועם משלו. היצירה מציגה מנגנון אנושי ולא מבקשת הזדהות ובכל זאת, הקהל מוצא את עצמו בפנים.
הכניסה לבמה נבנית בשכבות. שורה מתארגנת, יד עולה, מבט נמשך. מחוות יומיומיות מקבלות עומק חדש. האצבעות נפתחות בזווית מדויקת. הגב מתיישר בשבריר שנייה. השגרה מקבלת משמעות. שפה תנועתית עקבית מחליפה אפקטים. הזרימה מדויקת. קצב משתנה מתוך ידיעה. ערגה מופיעה כרצון למרחב. מרחב נוצר בתוך מבנה ברור. מבנה חד מאפשר תנועה מודעת. אין אקראיות. אין התרפסות. יש כוונה. הכוונה נוכחת גם בדממה.המוזיקה פועלת כנשימה פנימית. צליל אחד מביא רוח רחוקה. אחר מחזיר לקרקע בקצב עירוני. השריר מגיב לפני ניסוח מחשבתי. המוזיקה מתפקדת כשותפה. לעיתים מובילה, לעיתים נענית. דיאלוג חי נוצר בין צליל לתנועה. פסיפס תרבותי נע בין מזרח למערב, בין קלאסי לעממי. החיבור מתפקד כזהות. תרבות חיה בתוך השריר. לא קישוט. מנוע. כל מעבר מוזיקלי מחליף שכבת תודעה. כל שינוי קצב משנה זווית מבט.
הקולקטיב נע לעיתים בקו אחיד כמעט טקסי. הצורה נשברת בחיוך מודע. כתף מאחרת חצי שנייה. יד נפתחת בזווית שונה. מבט חומק הצידה. נשימה נרשמת כבחירה. דיוק פועל כהכרעה מודעת לחזרה למרכז. הפרט צץ כזיכרון חירות. שני גופים מתקרבים. יד נוגעת בכתף ונשארת שבריר שנייה נוסף. מחווה מזכירה זיכרון מגע. תיאטרון פיזי במיטבו. הגוף מספר. התנועה מפרשת. השריר מקדים מחשבה. ובין הדיוק, מישהו בקהל מזיז כתף בלי לשים לב, הוכחה ששריר קולט לפני שהשכל מנתח.ברק מרשל בונה פסיפס תנועתי. קטע קצר, עצירה, פנייה, חזרה. התיאטרון הפיזי משתלב במחול בבהירות. הגוף הופך לכלי ביטוי ישיר. חד, מחויך, מודע לעצמו. הטון הכללי בהיר וחי. הומור דק מופיע בין קווים ישרים. הגוף מתפקד ככלי משחק וככלי משמעת. שפה תנועתית מייצרת מחשבה. מחשבה מייצרת דופק. הדופק מייצר נוכחות.
לא כל במה מבקשת תשומת לב; יש כאלה שפשוט גובות אותה.
בתמונה הרחבה הרקדנים קטנים מתחת לשורת האורות. הבמה נראית גדולה לגוף אחד. הקבוצה ממלאת מרחב. הבנה טבעית פועלת. גוף בודד מייצר תנועה. קבוצה מייצרת מרחב. דואליות פועלת כדיאלוג. חופש ומבנה מתקיימים יחד. אינדיבידואל וקולקטיב פועלים במקביל. התנועה משוחררת ומדויקת. הצופה שוהה בתוך שאלה. השאלה מייצרת מודעות. המודעות מייצרת בחירה.יש רגע אחד נוסף שנשאר אחרי שהמופע מסתיים: הדממה שבין הצלילים. לא עצירה, אלא חלל מודע שבו הגוף מסכם את מה שעבר דרכו. האור נשאר קבוע, הקהל יושב, והרקדנים קופאים לשבריר שנייה שאינו שקט אלא טעון. שם מתגלה עומק היצירה לא בצעד הגדול, אלא ברווח שבין צעדים. הרגע הזה אינו תוספת; הוא המהות. הוא ההבנה שהתנועה האמיתית מתרחשת גם כשאין תנועה גלויה לעין.
על הבמה הזו משמעת נראית נוחה יותר מחופש ולא כל גוף מבקש להשתחרר; יש מי שמעדיף הוראות.ואז מגיע הדופק. גל קטן עובר בגוף. זיכרון שרירי מתעורר. המחול נשאר בתודעה גם לאחר שהצליל נמשך. הצופה יוצא עם תנועה פנימית. כתף זזה קלות. אצבע מתעוררת. נשימה מעמיקה. השתתפות מתחלפת בצפייה. הגוף מקבל שפה.
ב־Monger החופש מתגלה כתודעה. Monger עלתה לראשונה בשנת 2008 במרכז סוזן דלל בתל אביב וחזרה לבמות בגרסאות מלוטשות ששימרו את עמוד השדרה הרעיוני שלה. המסגרת הסיפורית; קבוצת משרתים במרתף של גברת שמחזיקה את החוטים ומשמשת מנוף מחשבתי. ברק מרשל, בוחן מערכת אנושית בתנועה. יחסי כוח, משמעת והרגל נרשמים בגוף. הגוף מהווה זירת התרחשות. אין דיאלוג מילולי. השריר מחליט. התודעה נוכחת. ואז, ברגע בלתי צפוי, תנועה קטנה שוברת את הסדר ומזכירה שלגוף יש לב פועם משלו. היצירה מציגה מנגנון אנושי ולא מבקשת הזדהות ובכל זאת, הקהל מוצא את עצמו בפנים.
הכניסה לבמה נבנית בשכבות. שורה מתארגנת, יד עולה, מבט נמשך. מחוות יומיומיות מקבלות עומק חדש. האצבעות נפתחות בזווית מדויקת. הגב מתיישר בשבריר שנייה. השגרה מקבלת משמעות. שפה תנועתית עקבית מחליפה אפקטים. הזרימה מדויקת. קצב משתנה מתוך ידיעה. ערגה מופיעה כרצון למרחב. מרחב נוצר בתוך מבנה ברור. מבנה חד מאפשר תנועה מודעת. אין אקראיות. אין התרפסות. יש כוונה. הכוונה נוכחת גם בדממה.המוזיקה פועלת כנשימה פנימית. צליל אחד מביא רוח רחוקה. אחר מחזיר לקרקע בקצב עירוני. השריר מגיב לפני ניסוח מחשבתי. המוזיקה מתפקדת כשותפה. לעיתים מובילה, לעיתים נענית. דיאלוג חי נוצר בין צליל לתנועה. פסיפס תרבותי נע בין מזרח למערב, בין קלאסי לעממי. החיבור מתפקד כזהות. תרבות חיה בתוך השריר. לא קישוט. מנוע. כל מעבר מוזיקלי מחליף שכבת תודעה. כל שינוי קצב משנה זווית מבט.הקולקטיב נע לעיתים בקו אחיד כמעט טקסי. הצורה נשברת בחיוך מודע. כתף מאחרת חצי שנייה. יד נפתחת בזווית שונה. מבט חומק הצידה. נשימה נרשמת כבחירה. דיוק פועל כהכרעה מודעת לחזרה למרכז. הפרט צץ כזיכרון חירות. שני גופים מתקרבים. יד נוגעת בכתף ונשארת שבריר שנייה נוסף. מחווה מזכירה זיכרון מגע. תיאטרון פיזי במיטבו. הגוף מספר. התנועה מפרשת. השריר מקדים מחשבה. ובין הדיוק, מישהו בקהל מזיז כתף בלי לשים לב, הוכחה ששריר קולט לפני שהשכל מנתח.
ברק מרשל בונה פסיפס תנועתי. קטע קצר, עצירה, פנייה, חזרה. התיאטרון הפיזי משתלב במחול בבהירות. הגוף הופך לכלי ביטוי ישיר. חד, מחויך, מודע לעצמו. הטון הכללי בהיר וחי. הומור דק מופיע בין קווים ישרים. הגוף מתפקד ככלי משחק וככלי משמעת. שפה תנועתית מייצרת מחשבה. מחשבה מייצרת דופק. הדופק מייצר נוכחות.לא כל במה מבקשת תשומת לב; יש כאלה שפשוט גובות אותה.בתמונה הרחבה הרקדנים קטנים מתחת לשורת האורות. הבמה נראית גדולה לגוף אחד. הקבוצה ממלאת מרחב. הבנה טבעית פועלת. גוף בודד מייצר תנועה. קבוצה מייצרת מרחב. דואליות פועלת כדיאלוג. חופש ומבנה מתקיימים יחד. אינדיבידואל וקולקטיב פועלים במקביל. התנועה משוחררת ומדויקת. הצופה שוהה בתוך שאלה. השאלה מייצרת מודעות. המודעות מייצרת בחירה.יש רגע אחד נוסף שנשאר אחרי שהמופע מסתיים: הדממה שבין הצלילים. לא עצירה, אלא חלל מודע שבו הגוף מסכם את מה שעבר דרכו. האור נשאר קבוע, הקהל יושב, והרקדנים קופאים לשבריר שנייה שאינו שקט אלא טעון. שם מתגלה עומק היצירה לא בצעד הגדול, אלא ברווח שבין צעדים. הרגע הזה אינו תוספת; הוא המהות.
הוא ההבנה שהתנועה האמיתית מתרחשת גם כשאין תנועה גלויה לעין.על הבמה הזו משמעת נראית נוחה יותר מחופש ולא כל גוף מבקש להשתחרר; יש מי שמעדיף הוראות.ואז מגיע הדופק. גל קטן עובר בגוף. זיכרון שרירי מתעורר. המחול נשאר בתודעה גם לאחר שהצליל נמשך. הצופה יוצא עם תנועה פנימית. כתף זזה קלות. אצבע מתעוררת. נשימה מעמיקה. השתתפות מתחלפת בצפייה. הגוף מקבל שפה.ב־Monger החופש מתגלה כתודעה. הגוף מבין והמסגרת לומדת לזוז.
הוספת תגובה