גדלתי לתוך בית שבו הבנתי שמילים חיות הרבה אחרי שהן נאמרות. הן מתיישבות בלב, יוצרות אמונה, בונות זהות. לפעמים משפט אחד הופך לעמוד שדרה. לפעמים טון מסוים נחרט כזיכרון שמלווה שנים. שם התחיל המסע שלי להבין ששפה איננה רק כלי תקשורת. היא כוח יוצר מציאות.עם השנים, דרך חוויות חיי ודרך העבודה שלי עם אנשים ומשפחות, ראיתי את זה מתרחש שוב ושוב. הדרך שבה מדברים לילד הופכת לקול הפנימי שלו. הדרך שבה בני זוג פונים זה לזה הופכת למודל שממנו נלמדת זוגיות. הדרך שבה מתנהלים ברגעי מתח הופכת לשיעור על ויסות, אחריות, בחירה.
מילה אחת פותחת לב. מילה אחרת יוצרת מרחק. טון רגוע מייצר יציבות. הקשבה מלאה מעניקה תחושת ערך. בתוך הבית, הכול נספג. הכול נרשם.אני פוגשת משפחות מכל הסוגים. הורות משותפת שמצליחה לבנות רצף רגשי בין שני בתים דרך שיח בוגר ומדויק. הורה יחיד שמוביל מתוך בהירות ושפה מחזקת. זוג נשים שמגדלות מתוך פתיחות וגאווה טבעית. זוג גברים שמביאים נוכחות עמוקה וכבוד הדדי. פרקי חיים שמתחברים ומייצרים הרכב חדש. בכל מקום שבו התקשורת מכבדת ובהירה, נוצר ביטחון רגשי יציב. משפחה היא מרחב אימון יומיומי. אימון בהקשבה. אימון בניסוח. אימון בבחירה מודעת לפני תגובה. סביב שולחן המטבח נבנית מנהיגות רגשית. במסדרון הבית מתגבשת תפיסת ערך עצמי. בשיחות הקטנות של סוף יום נוצרת תחושת שייכות.
והנה החלק החשוב באמת. האיחול שלי לכל משפחה, בכל מבנה, בכל דרך, הוא מודעות לשפה. לבחור בכל יום משפט אחד שמחזק. להביע הערכה בקול ברור. לשאול לפני שמסיקים. להסביר במקום להרים טון. לומר לילד, לבן זוג, להורה, מילה שמטעינה אמונה.כי תודעה מתעצבת דרך מילים שחוזרות על עצמן ואנחנו אלה שבוחרים אילו מילים יגדלו בבית ויהיו האבן שושן שלנו לכל החיים.
הוספת תגובה