ילדה בין שפות ועולמות
נאוה נולדה באוקראינה ב-1965, ועלתה ארצה כשהייתה בת ארבע בלבד. שמה המקורי היה שיינה “יפה” ביידיש שניתן לה לזכר סבתה שנספתה בשואה. אך כבר בנסיעה הראשונה משדה התעופה לבית דודה, עלתה השאלה הבלתי נמנעת: איך יקראו לה כאן? בישראל של אותם ימים לא היה נהוג לשאת שמות גלותיים. הוצעו לה שתי אפשרויות יפה או נאוה והיא בחרה. כך נולד שמה מחדש, יחד עם חייה החדשים. המשפחה קיבלה דירת עמידר בשכונת יוספטל בפתח תקווה. בת יחידה ללא אחים, היא גדלה עם תחושה של ריחוף קל ילדה שהיא קצת מחוץ למסגרת. את מחברות המתמטיקה מילאה בציורים, ואת שיעורי האמנות ספגה בנשימה. לימים תבין שמה שנראה כחולמנות היה שילוב של הפרעת קשב ולקות למידה אך אז, בכיתות היסוד של “נווה כיבוש”, היא פשוט הרגישה שונה.
הכמיהה לשייכות הובילה אותה לתנועת הנוער העובד והלומד, ומשם לחלום על הקיבוץ. כשהדרך לקיבוץ לא נפתחה, הגיעה עם אמה לעליית הנוער, ושם שובצה לפנימייה בחוות הנוער הציוני בירושלים. היא הייתה בת אחת עשרה בלבד ילדה שוויתרה על חום הבית תמורת משהו שלא ידעה לנסח במדויק, אך הרגישה בעצמותיה שהוא נכון לה. שלושה חודשים חלפו, וההורים לא עמדו בלחץ המשפחתי. היא הוחזרה הביתה. שנה נוספת עברה בפתח תקווה, עד שבכיתה ח’ התעקשה שוב ורוצה ללמוד בחוץ. וכך הגיעה למקום שיישאר חקוק בה לעד: “כפר הנוער אלוני יצחק”
אלוני יצחק המקום שבו פרחה
“היה שם קסם אמיתי,” היא מספרת, ועיניה מחייכות אל תוך הזיכרון. “שמורת טבע מיוחדת, ילדים מרחבי הארץ, עולים מצ’ילה, מארגנטינה, מפרס, מבלגיה, מצרפת. עולם שלם בתוך כפר אחד.”שם פרחה. חברה בוועדת התרבות, בוועדת הקישוט, בחוג הדרמה, בלהקת המחול. המקצועות האקדמיים לא היו שדה הניצחון שלה, אך האמנות הייתה. ועם האמנות גם תחושת שייכות, לראשונה. אולם בסוף כיתה י’, בחופשת הקיץ, פגשה חבר. ובעקבותיו חזרה לפתח תקווה. רוחות הגורל, כדבריה, הפגישו אותה שנה לאחר מכן עם מי שנועד להיות בעלה ואב לבנה הבכור. הצבא נדחה, ותחתיו אימהות בגיל צעיר.
מתוך משבר – קריירה
כשמצאה את עצמה אם צעירה ללא הכשרה מקצועית, ובעלה מתמודד עם חובות עצומים בעקבות הפקת ענק שנכשלה מופע פרישה של להקת תיסלם ובנזין בהנייחת דורי בן זאב – לא נותרו אפשרויות רבות. אך דווקא מתוך הצורך, צמח משהו.עיצוב האופנה לא היה בחירה מקרית. כבר כילדה נהגה לעצב בגדים ותלבושות, בסיועה של אמה תופרת מקצועית ששתלה בה את אהבת הבד. עכשיו, באמצע שנות השמונים, כשהמדפים היו מלאים בפלסטיק, ויניל וחומרים שנראו יותר כאמנות קונספטואלית מאשר לבוש יומיומי, נאוה מצאה את קולה: “שאלתי את עצמי מי לובש את העיצובים האלה שנראים על הבמות במילאנו ובפריז? הרגשתי שיש לי מה לומר.”רציתי לייצר פריטי אופנה פרקטיים, מחומרים נעימים, שאפשר יהיה ללבוש לא רק בתצוגות”. עם דמיון מפותח, כישרון ציור ואם שהייתה תופרת מקצועית, נהגת-הובלות וסבתא במשרה מלאה בו זמנית יצרה נאוה קו אופנה שמצא את דרכו לבוטיקים ברחבי הארץ. בין לקוחותיה היו שמות שכבר היו ידועים ושמות שהיו עתידים להיות כאלה. במהלך עבודתה פגשה אחד מסוחרי הטקסטיל הבולטים של התקופה שאחיו היה לא אחר מהספר המפורסם שוקי זיקרי. פגישה זו פתחה בפניה דלת לא צפויה: דוגמנות וצילום. תמונותיה הופיעו במספרות מפוארות, בז’ורנלים, בתחנות אוטובוס ועל שערי ירחונים אף שמעולם לא שאפה לכך.
“אין אישה רזה או שמנה, גבוהה או נמוכה,” היא אומרת בביטחון שקשה לפקפק בו. “כל אישה יכולה להגיע ולמצות את הפוטנציאל שלה”
מקסיקו סיטי – ארבע שנים מעבר לאוקיינוס
לקראת סוף שנות השמונים הגיעה הצעה שלא ניתן היה לפספס: לנסוע למקסיקו סיטי ולהשתלב בתעשיית האופנה המקומית. “הבנתי שנקרתה בפני הזדמנות,” היא אומרת. “פשוט נסעתי.”ארבע שנים שבהן עבדה, למדה והתפתחה. עיצבה אופנת נשים, עבדה עם זכיינים של מותגים בינלאומיים בניהם Daniel-Hechter, Boss רכשה ספרדית שוטפת ופגשה את בן זוגה לחמש עשרה השנים הבאות. כשחזרו ארצה, נולדו להם שני ילדים.בשיבתה מצאה ישראל שונה. עליית שנות התשעים שינתה את פני תעשיית הטקסטיל: פועלים שמאחורי מכונות התפירה פינו את מקומם לתופרות עולות חדשות מחבר המדינות. ופתאום, שפה שנאוה מעולם לא דיברה בבית הרוסית הפכה לכלי עבודה. “אבי התעקש שאדבר אתו יידיש כדי שלא אשכח,” היא מספרת בחיוך. “ובסוף מצאתי את עצמי עם ספרדית, רוסית, יידיש ועברית כולן בתוכי.”
מידות גדולות, חברות קטנות, לב פתוח
נרשמה לשנקר להשלמת לימודים, ועבדה במפעל שייצר מידות גדולות תחום שהיה אז בחיתוליו. לאחר מכן עבדה ב”ג’אמפ”, ב”דונה גיי”, ב”אריסטו שמט” ובמקביל סיפקה עיצובים לרשת “מתאים לי” שקמה אז.ואז, כשהייתה כבר אם לילדים קטנים, שבה הדחיפה הפנימית: לפתוח משהו משלה. בפעם השנייה בחייה פתחה סטודיו, הפעם עם שותפה שאחראית על הצד הטכני. יחד יצרו את “בגד דגם”. “הייתי רגילה לראות את מה שאני מעצבת מסתובב ברחוב,” היא אומרת. “הייתה לי תחושה שאני יוצרת ועושה טוב.”אך המשבר הזוגי שהגיע לאחר חמש עשרה שנה שם קץ גם לסטודיו. 2003. שוב פרידה, שוב נקודת פתיחה.
ריקוד, ריפוי וחזרה
“לא תמיד ידעתי שזה טיפול,” היא אומרת בפשטות. “פשוט חזרתי לרקוד ריקודי עם. ובכל פעם שהיה לי קשה הלכתי לרקוד. וזה שיפר את ההרגשה.”הריקוד הביא איתו גם אהבה חדשה. בזוגיות שנוצרה בין הצעדים, מצאה את עצמה שוב בחיים. חזרה לתעשיית האופנה, ואז, ב-2008, כשהייתה בת ארבעים ושלוש, נולד בנה הצעיר. שנה לאחר מכן פתחו יחד סטודיו חדש הפעם עם התמחות בבגדי ערב ושמלות כלה.
אמא, אלצהיימר ושינוי עמוק
ב-2011 הבינה שלאמה יש דמנציה שהתפתחה לאלצהיימר. ההחלטה לא אחרה לבוא: היא לקחה אותה אליה. עד 2016, כשאמה נפטרה, גרה אצלה. “אמי הייתה הרוח מתחת לכנפיים שלי,” היא אומרת, וקולה מתרכך. “כשהיא הייתה בסביבה, תמיד חשתי ביטחון. תחושה שאני יכולה לכבוש כל יעד.”המשבר חשף בה דבר שלא ידעה על עצמה: היכולת לטפל. “גיליתי שאין לי בעיה לטפל באדם קשיש. ומי שמבין יודע שזה לא דבר מובן מאליו.”ויחד עם זאת, גילתה גם שהיא רוויה. שנות עיצוב שמלות כלה ובגדי ערב, המתח הנלווה, התחרות כל אלה לא דיברו עוד לליבה. סגרה את הסטודיו, ובחרה לנקות את הראש בדרך הפשוטה ביותר: עבדה בטיפול בגיל השלישי.
“רציתי לייצר פריטי אופנה פרקטיים, מחומרים נעימים, שאפשר יהיה ללבוש לא רק בתצוגות”.
כשכל העולמות מתחברים
שנה, אולי קצת יותר, ואז הבינה שאינה יכולה לוותר על האמנות. אך גם על העבודה עם קשישים לא רצתה לוותר. הפתרון שמצאה היה אלגנטי: ללמוד אמנות טיפולית. כך הגיעה לבית איזי שפירא, שם למדה שיקום באמנות. “זו הייתה אחת השנים היפות שאני זוכרת,” היא אומרת ללא היסוס. “פשוט פרחתי.”בסיום הלימודים החלה לעבוד באופן פרטני עם חולי אלצהיימר ופרקינסון, ובמקביל העבירה חוגים במתנ”סים לגיל השלישי, שם לימדה את אמנות המחזור. ואת עולם האופנה מעולם לא עזבה באמת. בכל פעם שהתכוננה לצאת לעבודה או לפגישה, עצרה להיות עם עצמה: מה אני מרגישה עכשיו? מה אני רוצה לשדר? “אם הייתי צריכה להגיע לפגישה עסקית ורציתי להשיג משהו, הייתי לבושה בדרך אחת. אם רציתי שתלמידים יקשיבו לי אחרת לגמרי. הלבוש תמיד שירת אותי נאמנה.”
מדע, אינטואיציה ושפת הצבע
נקודת המפנה האחרונה הגיעה כשנתקלה בקורס בשם “מיינד דיזיין” קורס שפותח לצרכי עיצוב פנים, ועוסק בהשפעה התת-מודעת של צבעים, חומרים ומרקמים על תחושת האדם.”הסקרנתי ונרשמתי,” היא אומרת. “וקיבלתי המון תשובות. סגרתי מעגלים.” מה שעשתה כל השנים באינטואיציה בחירת הצבע הנכון, הבד הנכון לרגע הנכון קיבל כעת גיבוי מדעי. מחקרי מעבדה. ראיות. “הבנתי שהמידע הזה חשוב. ובדיוק כמו שלפני כמעט ארבעים שנה הרגשתי שאני רוצה לעשות שינוי חשתי שוב שאני מוכנה. לחבר את כל העולמות. לתת לנשים את הכלים” עולם האופנה. עולם האמנות. עולם הטיפול. עולם המחזור. כל אלה מתחברים כעת לשליחות אחת: להראות לנשים כיצד הן מושפעות מצבע ומרקם, וכיצד הן יכולות להשתמש בכלים אלה כדי לשנות את מצב רוחן ותחושתן לא דרך עיצוב מחודש של הארון, אלא דרך הבנה עמוקה יותר של עצמן.
“אין אישה רזה או שמנה, גבוהה או נמוכה,” היא אומרת בביטחון שקשה לפקפק בו. “כל אישה יכולה להגיע ולמצות את הפוטנציאל שלה ברגע שהיא מבינה שבסוף הכל עניין של פרופורציה, של חלוקה נכונה, ושל הקשבה לקול הפנימי שלה. “נאוה לא עוסקת בסטיילינג. היא מלמדת שפה שמדברת דרך הלבוש.
להזמנת סדנאות ,הרצאות, לווי אישי – 0504422004
הוספת תגובה