הזוכים מביאים פרספקטיבה ישירה, חדה ואינטימית על האירועים המרכזיים של השנה: מלחמות, מחאות, רגעי שבר, רגעי חסד, אינטימיות, חרדה לצד החזרת החטופים וניצני תקווה שפורצים דרך כל העדשות. התערוכה חושפת את הקונפליקט לצד רגעי האנושיות הבלתי נגמרת, כאשר המצלמה משמשת גם ככלי הישרדותי וגם ככלי תיעודי.
השנה הוגשו כ‑7,000 עבודות, ונבחרו מתוכן 125 הדפסים ו‑10 עבודות וידאו בלבד. בין העבודות הבולטות תוצג וידאו “עזה”, פרויקט משותף של צלמים ישראלים ועזתיים, המתעד את החיים בתקופת מלחמה לאורך השנתיים האחרונות. מעבר לתמונות הזוכות, השנה תוצג גם יוזמת “עדות צעירה”, פרויקט משותף של משרד החינוך ומערכת עדות מקומית, המציג 22 עבודות של צלמים וצלמות צעירים, ומעניק הצצה לתרומה היצירתית של הדור הבא של הצלמים התיעודיים בישראל. מייסדת ואוצרת אחראית של התערוכה היא דנה וולפיילר‑ללקין, ואוצר התחרות 2025 הוא איליה יפימוביץ’. חברי צוות השיפוט כוללים את ורדי כהנא ועמי שטייניץ. התערוכה תתקיים בין 12 בדצמבר 2025 ל‑7 בפברואר 2026.
תמונת השנה
איתי רון (הארץ) זכה בקטגוריית תמונה השנה ע”ש רועי עידן, פרס ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל. “מתעד את אחת הסמטאות: חלון פלסטיני מואר, ג׳יפ צבאי, שני חיילים בצללית, וחרדי שחולף. כל התמונה בנויה מצלליות – חיילים, תושבים, אנשים חולפים – וכל אלה יוצרים פריים סוריאליסטי של חברה מרובת פנים. הפריים נלקח כמו מתוך חלום רע, כפר שהוא עיר רפאים מהדקה הראשונה של ההילולה ועד הדקה האחרונה. כל ארבעה חודשים מתקיימת בכפר ההילולה, פוקדים מבנה שמזוהה עפ״י מסורת כקבר יהושע בן נון, תוך עוצר בזמן הילולה. הכפר מופקע לתשע שעות מהתושבים, שנדרשים להיכנס לעוצר. החרדים והחיילים מסתובבים כאילו במקום נטוש, חלקם עורכים פיקניק לילי, אחרים שוברים חלונות או מרססים גרפיטי.” רון מוסיף: “תמונה שמכילה את החברה הישראלית כולה בסורג אחד. אני מצליח לצלם את מה שמעדיפים שלא נראה, לחשוף את המתח שבין הנראה למוסתר, ולזכור שהכאב הלאומי והפרטי חובקים זה את זה בפריים אחד.”
סדרת השנה
אבישי מוהר / אקטיבסטילס זכה בקטגוריית סדרת השנה. “כל צעד מחוץ לפריים מספר סיפור על הארץ שלנו ועל השבר שבתוכה,” אומר מוהר. הוא מתעד את פינויו הכפוי של קהילה בדואית במע’ייר א-דיר: 150 תושבים נאלצו לנטוש את בתיהם ולהותיר את רכושם מאחור, בעקבות אלימות מתנחלים. נשים מגלגלות יריעות אוהל, משאיות בורחות, ותושבים מנסים להגן על מה שנשאר וכל זה מתועד בעדשתו של מוהר, שגם מותקף פיזית אך מצליח להציל כרטיס זיכרון סמוי. הסדרה חושפת אחד הנרטיבים המורכבים והפחות מצולמים של השנה.
קטגוריית עבודות וידאו
הבמאי אור סיט זכה בקטגוריית עבודות וידאו – פרס “שומרים”, על שתי יצירות השנה: הלוויה של משפחת ביבס, המסע האחרון של שירי, אריאל וכפיר ביבס, כאשר מדינה שלמה, שלבשה כתום, התייצבה בשקט קולקטיבי אחד; ותיעוד הפגנות החרדים נגד הגיוס – רגעים שממחישים עוצמה ועמידה על זכויות. כל וידאו מצמרר, מחבר בין כאב אישי לזרם לאומי.
קטגוריות נוספות וזוכים
שיר טורם / רויטרס, קטגוריית חדשות, מקום ראשון: תיעוד של עינב צנגאוקר בהינומה שחורה בכיכר החטופים, עם בת זוגתו של מתן, שורדת השבי. הצילום נוגע בלב ומראה כיצד מחאה הופכת לטקס, וטקס הופך לפצע.
איתי רון / הארץ, קטגוריית חברה וקהילה, מקום ראשון: הלוויה הטראגית של דוד לובי, עובד קבלן שנהרג ברצועת עזה.
סמדר אילוטוביץ’, קטגוריית דת ואמונה, מקום ראשון: הילולה של הבאבא סאלי בנתיבות, סעודת מצווה לצד הצטופפות, רגעי קהילה שמחזיקים חוטי החיים.
אוהד צויגנברג / AP, קטגוריית טבע וסביבה, מקום ראשון: חיילים ואזרחים טובלים בבריכת מים חמים בהר בנטל, לאחר הפסקת אש עם לבנון.
אביר סולטן / EPA, קטגוריית ספורט, מקום ראשון: מרתון ים המלח, אלפי רצים, הגוף ממשיך לנוע גם כשהמדינה רועדת סביב.
מיכאל גלעדי / פלאש 90, קטגוריית אורבניזם ותרבות, מקום ראשון: תרגיל צבאי של צנחני מילואים וכיתת הכוננות בקצרין.
נגה קלינסקי, קטגוריית סדרות קצרות, מקום ראשון: חורבות הכפר אום אל‑חיראן, מקום שהיה ונמחק לטובת הקמת יישוב יהודי, אך שורד בעין הצלמת.
מתן גולן, קטגוריית חשיפה ארוכה, מקום ראשון: מסעו של דני אלגרט, 509 ימים של חטיפה והמתנה, אחיו איציק נחטף מקיבוץ ניר עוז.
נעמה שטרן / מקור ראשון: תיעוד בתים פלסטיניים שנרכשים בחברון וסילוואן – תמונות טעונות יותר שאלות מאשר תשובות.
מאיה אשל: נשים במטה בנימין הבונות מאחזים, תיעוד רומנטי-אידיאולוגי לצד סכנה ואמונה.
גילי כהן‑מגן: פריימים פוסט-מלחמתיים, רגעי שקט שנשמרים כנצח חזותי.
תומר אפלבאום: הפגנות, שריפת צווי גיוס, מיצגים בין מחאה לצילום.
מוטי מילרוד, רמי שלוש, גלי אליהו: עדויות לאובדן, כאב והישרדות.
בר פלג: פגיעות בעורף במהלך מלחמת 12 הימים מול איראן.
איתי כהן / Reuters, בחירת אוצר: צילום מסוק בנחיתה, דגל מתנוסס, כאוס ואי וודאות שמרחפת כמו עשן.
זיו קורן: “גיבור בעל כורחו”, מציג את גדי מוזס שחזר מביתו בניר עוז, מרים ידיים לשמים – שילוב של טראומה וחזרה לשגרה.
קובי וולף: נחיתה של עומר שם‑טוב, משפחה קורסת בבכי.
יונתן זינדל, לירי אלבז, אמלי דמארי, אלי שרעבי, עומר שם‑טוב: הדקות הראשונות של חטופים ששבים הביתה.
בסיומה של השנה הדרמטית הזו, תערוכת עדות מקומית חוזרת ומניחה לידנו את מה שניסינו לא לראות. המציאות הישראלית מוצפת מול העדשות, והמצלמה מתקשה להכיל את כל השכבות והמתחים. כמו בכל שנה, התהליך מתנהל כמו ניתוח לב פתוח תחת פנסי ניאון.
דנה וולפיילר‑ללקין, אוצרת התערוכה, מספרת: “לראשונה זה שנים, לצד המלחמה ראינו ניצנים של ריפוי.”
חלל הכניסה מוקדש לרגעים שבהם ישראל עצרה נשימה: החזרת החטופים במהלך השנה, כולם מצולמים על אדמה שנייה, חדשה ובטוחה. הצלמת חן לאופולד פתחה מחדש את עריכת עבודתה מ‑2019, להוסיף את דוקומנטציה של אותו יום סוריאליסטי שבו 20 חטופים חזרו. העבודה נקראת “הניצחון המוחלט”, טענה מפוכחת על שנה שבה ניצחונות היו נדירים אך חיוניים, כמעט כמו חמצן.ובסוף, משפט אחד שמסכם את התערוכה, את השנה ואת הנשימה: “החיים חזקים מאיתנו. המצלמה קמה במקומנו, רואה, זוכרת ומשאירה סימן. אולי זהו הרגע שבו מתחיל הריפוי.”
עדות מקומית 2025: תערוכת צילום העיתונות הגדולה בישראל
מוז”א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
פתיחה: 12 בדצמבר 2025, נעילה: 31 בינואר 2026
מאת לין סלומון
הוספת תגובה