אני עדי לשם, בת 49 מהוד השרון, נשואה ליניב כבר 17 שנה, ואמא לעמית בת 16, לבר בן 13 ולאורי בן 10. “עד לפני 11 שנה, הייתי מגדירה את עצמי בשתי מילים: אגרנית כפייתית”.
הילדה עם 48 האוספים
“זה התחיל עוד לפני שהבנתי מה קורה לי. כבר בילדות אהבתי אוספים דברים שבאים בסט, בסדרה, או שייכים לאותה קטגוריה. היה משהו מרגש בעובדה שיש לי כמה פריטים, ואפילו הרבה פריטים, מאותו הסוג. תמיד ליווה אותי רעב, כמעט אובססיה, לצרוך עוד ועוד מכל אוסף. עד גיל 12 כבר היו לי 48 אוספים שונים.“עד גיל שש כבר ידעתי בבירור שאני אוהבת לשמור, לתעד, לארוז ולניילן, כדי שהכל יישמר,” היא מספרת. גם בתור ילדה בכיתה א’ זה היה עומס לא קטן, ועד היום היא מודה: “אין לי מושג איך אמא שלי אפשרה לזה לקרות, איך זה לא הציק לה ולא הכביד עליה.”
“מה שזוכרים זוכרים. מה שלא, כנראה שלא צריך.”
“אספתי ניירות מכתבים, מדבקות, בולים, ברביות, פרסים, מחקים, עפרונות מיוחדים, מפיות, פקקים, שקיות מיוחדות מכל העולם, גפרורים ועוד ועוד. ועם השנים רק “השתכללתי”: התחלתי לשמור כל דבר שיכול להזכיר לי תקופה או מקום שהיה חשוב לי. הייתה לי קופסה ענקית עם כל המכתבים שהתכתבתי עם חברות מרחבי הארץ, שמרתי את כל המחברות שלי כדי שאוכל להיזכר איך נראה כתב היד שלי בכל שנה, שמרתי כל יצירה שיצרתי אי פעם מתועדת בתאריך ובמקום. לאט לאט התחלתי לשמור תמונות לפי נושאים ואנשים, והתחלתי לצלם רק כדי שיהיה לי עוד מה לתעד. הכל היה מאורגן באלבומים, ואז שוב “השתכללתי” והתחלתי לרכז קופסאות ענק לפי תקופות שלמות: קופסה של זיכרונות מבית הספר היסודי, קופסה מהחטיבה, מהתיכון, מהצופים, מהצבא, וכן הלאה“.
“לאורך כל הדרך שמרתי גם בגדים ונעליים שמזכירים לי תקופות ואנשים. כך גם תיקים, אביזרים, בשמים, סבונים, מתנות, מזכרות, בובות ודובים. ולצד כל אלה, אריזות וסרטים למתנות “אם אצטרך”, תחפושות ואביזרי פורים “אם אצטרך”, קופסאות וסוגי שקיות שונים “אם אצטרך”, מקלות, טפטים, בריסטולים, דבק, צבעי פנדה, גואש, פלסטלינה, נצנצים, בצק צבעוני, ארון שלם של חומרי יצירה, כמויות של דגלי ישראל, קישוטי סוכה, חנוכיות, סלסלות לטנא, אריזות למשלוחי מנות, אגדות של פסח, קישוטים לשולחן חגיגי “אם אצטרך”. נייר דבק בכל הצבעים, סלוטייפים, מרקרים, טושים, אוזניות, דיסקים, מיני-דיסקים, קלטות וידאו, קסטות, ווקמנים, רמקולים, מיקרופונים “אם אצטרך”. ומה לא?!”
הרגע שהכל קרס
“הכל התהפך יום אחד, כשהייתי בהריון השלישי שלי, בגיל 38 ההורים שלי הודיעו שהם עוברים דירה ושעליי לפנות את כל הדברים שלי, מחדר הילדות, מעליית הגג ומהמחסן שלהם. תפסתי את הראש. הרגשתי שהר נופל עליי.” באותם ימים גרתי, עם בעלי והילדים, בבית במושב, עם מחסן בחצר שפעם היה לול, בגודל 250 מטר, ענק אפילו לאגרנית כמוני. המחשבה הראשונה שלי הייתה פשוטה: לארוז הכל אצל ההורים ולהעביר למחסן שלנו. הבעיה היא שהלול הזה קצת פתוח וחשוף, אבק נכנס אליו בכמויות גדולות, ואולי גם זוחלים ומכרסמים למיניהם. איך אשמור על הכל?”
“ישבתי וחשבתי זמן רב על תוכנית פעולה. לוגיסטיקה שלמה: איך לארוז, למיין, לעבור על הכל, להעביר, איפה להניח במחסן. אינספור מחשבות ותכנונים, איך אכניס הכל בלי שהילדים יגלו שם דברים מפתים ויגעו בהם, ואיך אעביר את הכל בלי שבעלי יעצור אותי מלהערים כמויות ענק על הלול שלנו. וכמובן, כל העניין הרגשי והנוסטלגי שמתלווה לארוז את בית הילדות שלי, להיפרד מהחדר שלי ומהזיכרונות, ועוד ההורמונים של ההיריון על הכול. דרמה אחת גדולה”. ובאותה תקופה בדיוק, גם המרפסת המקורה של הסלון בביתנו הייתה כבר מלאה בדברים שלי. יום אחד אמר לי בעלי: “בואי נמיין ונרוקן את המרפסת, כדי שיהיה מקום לדברים של התינוק שבדרך”. נלחצתי מיד, מה הוא מפיל עליי עכשיו גם את זה, אני לא יכולה להתמודד עם זה, שישבע לי שהוא לא נוגע ולא ממיין כלום בלעדיי.”
“הוא לחץ ולחץ, עד שהתיישבתי בכורסה בסלון, והוא הוציא מהמרפסת דבר ועוד דבר, בלי סוף, וגרם לי למיין את הכול. עברתי על כל פריט, נזכרתי, צחקתי, חייכתי, בכיתי. כיף גדול לאגרנית נוסטלגית ורגשנית עם OCD כמוני. כשסיים, הוא פשוט עזב אותי עם כל הדברים והלך להתעסק עם הילדים”.
“מה הצורך הזה?”
“כשסיימתי, הרגשתי דחוקה מכל עבר. מה זה בכלל, הצורך הזה לאסוף, לאגור, לשמור, לקטלג, למיין, להיזכר? למה אני צריכה להישען על העבר ולהחיות אותו שוב ושוב, ולמה דווקא דרך חפצים, ולא רק דרך זיכרון? מה שזוכרים, זוכרים. מה שלא, כנראה שלא צריך.פתאום הבנתי: גם אם אני נוסטלגית שחיה ונושמת את הילדות שלה, זה יכול להספיק לי לגמרי דרך זיכרונות ותמונות סרוקות במחשב, ולא בערמות משוגעות של אלבומים. פתאום הבנתי שאני לא רוצה את כל הערמות הללו. שכל הקופסאות, האלבומים, האריזות, הארונות, המגירות, המדפים והמחסנים, לא שווים את השליפה החד-פעמית של אחת לכמה זמן, כדי להיזכר במישהו או במשהו זה, כמו שאני אוהבת לומר, לא משלם שכירות”.
“פתאום הבנתי גם עד כמה כל העומס הזה, הפיזי והנפשי, עולה לי: הבלבול, הבלגן בראש, חוסר השקט, האבק, הלחץ, חוסר הריכוז, חוסר הסבלנות, חוסר היכולת לנהל זמן, חוסר מקום לדברים של היומיום ולדברים חדשים, אנרגיות קשות ועמוסות בבית. ולמישהי עם הפרעת קשב וריכוז כמוני, זה ממש אסון. תפסתי את הראש וצעקתי בליבי: לא רוצה את כל זה! חייבת להיפטר מהדברים שלי! אבל איך? איך נפרדים? נותנים למישהו אחר? זורקים הכול לפח? הרגשתי לכודה: מצד אחד לא רוצה את הדברים שלי, ומצד שני פיזית לא מסוגלת להיפטר מהם. הרי אלה הדברים שלי.”
“ואז הבנתי משהו שהפתיע אותי: מה שאני באמת צריכה זה לא מקום או שיטה להעביר את כל הדברים מבית הילדות שלי. לא אריזות, לא תכנון לוגיסטי. אני צריכה פשוט להיות מסוגלת להיפטר מדברים. למיין ולהניח אותם איפשהו לא אצלי, לא שלי יותר. “זו הייתה מחשבה מלחיצה. הרגשתי כמו בוגדת בעצמי. אני? הנוסטלגית, האספנית, זו שתמיד יש לה הכול בשלוף פתאום לא? הרגשתי סוג של פרידה: מהדברים שלי, מתקופות, מהילדות, מההישענות על זיכרונות ונוסטלגיה ובעצם, פרידה מעצמי, מ”עדי האגרנית”. התחלתי לתהות איך יגדירו וייזכרו אותי מעכשיו. עדי הקלילה? הזורקת? המינימליסטית? הנינוחה, שלא מפריע לה שנוגעים ומזיזים ולוקחים לה דברים? טוב, בואו לא נגזים“.
תוכנית פעולה בעיצומו של לילה
“באותו רגע פשוט החזרתי את כל הדברים מהסלון חזרה למרפסת, חלק לארונות ולארגזים, חלק סתם על הרצפה. הבנתי שאני בדרך להיפרד מדברים ולאמץ לעצמי גרסה חדשה של עצמי. והבנתי גם שכדי שזה יקרה אני זקוקה להכנה מוקדמת: כמה מחשבות מסדרות, כמה שיחות עם עצמי, סדר פעולות, רשימה מתוכננת ומדוקדקת, לא פחות מפיצוח האטום באותו לילה לא עצמתי עין לרגע. כל כמה דקות קמתי מהמיטה אל אזור המרפסת והסתכלתי על הדברים שלי! הסתובבתי בבית, פתחתי ארונות מטבח, ארונות בגדים, ארונות אחסון, ורצתי עם העיניים כדי להחליט ממה אני הולכת להיפטר. ממה מתחילים? עושים טקס פרידה, או סתם מעיפים? ולאן, בכלל, לאן?”
“אז נזכרתי, קודם כל עליי להתמודד עם הדברים בבית ההורים שלי, שם זה הכי קשה והכי מסוכן. דברים מהילדות. הכי הרבה זיכרון, הכי הרבה נוסטלגיה. איך נפרדים מהתכונות האלה?””ובאמצע אותו לילה התיישבתי וכתבתי לעצמי סדר פעולות. ממה הכי קל לי להיפרד, או יותר נכון, ממה הכי פחות קשה לי להיפרד. התחלתי באוספים שלי. שכנעתי את עצמי שעיקר האוסף הוא עצם פעולת האיסוף וההתרגשות שבמציאת עוד פריט. מהרגע שהפסקתי לאסוף, והפריטים פשוט שוכבים בארגז איפשהו, הם כבר לא ממש שווים ולא נחשבים. שכנעתי את עצמי גם כמה כיף יהיה לתת חלק מהאוספים האלה לבתי. נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי: גם אם הבת שלי תהרוס, תקרע, תשבור או תאבד, זה לא נורא. זה יהפוך להיות שלה, ויהיה מה שיהיה. שכנעתי את עצמי שיש בזה ערך מוסף אמיתי, לתת לילדה שלי חפצים מהילדות שלי, ושאולי היא תשחק איתם בלי מגבלות. יש בזה, אמרתי לעצמי, גם ערך חינוכי. כמובן שהייתי צריכה עוד לא מעט “שטיפות מוח” עצמיות, ארוכות ואינטנסיביות, כדי להצליח לשכנע את עצמי באמת, לא רק להרגיש טוב ברגע שאני אומרת את זה לעצמי, אלא גם לבצע בפועל.”
“העץ נתן לנו הרבה יותר ממה שנתנו לו.”
“אבל מה ששמתי לב אליו הוא שככל שיותר “שטפתי לעצמי את המוח” ודמיינתי את עצמי מבצעת בפועל את הפעולות האלה, כך הרגשתי הקלה מטורפת. רוגע. ניקיון בראש. סדר בנשמה. ריקנות במובן הטוב של המילה, ריקנות שהיא ההפך הגמור מעומס ומבלגן. פתאום הרגשתי שאני יכולה לנשום. פתאום היו לי אנרגיות טובות בגוף. פתאום הבנתי שגם למחשבות שבראשי יש מקום, יש להן סדר וארגון, ולא סלט. הרגשתי שליטה, שאם אני אשחרר שליטה על הדברים שלי, דווקא אז תהיה לי שליטה על מצב הרוח שלי, על האנרגיות, על הבית, על הכול.”
“הרגשתי שחרור. שחרור אמיתי. דמיינתי איך פתאום יהיו לי מעט דברים והרבה מקום, וכמה כיף יהיה להיות בבית. שמחת חיים של ממש. דמיינתי את עצמי נינוחה יותר, עובדת ומתפקדת רגוע ומאורגן יותר. אולי פתאום אספיק דברים שתמיד רדפתי אחריהם ולא הגעתי אליהם? אולי אזכור דברים טוב יותר? אולי יהיה לי זמן וכוח לקרוא, לשחק עם הילדים, לעזור לאחרים? אולי אתרום את הדברים שלי ואקבל בתמורה תחושת סיפוק, תחושת נתינה? איזו הרגשה נהדרת היא נתינה. מצאתי מה לעשות עם הדברים שאוציא מהבית שלי ומבית ההורים שלי. נותר רק למצוא למי לתת, לאיזו עמותה, ארגון, או משפחה”.
העץ הנדיב
“הכול הסתדר כמעט במקרה. שוחחתי פעם עם חברה וסיפרתי לה שיש לי המון דברים להעביר ולתת, שאני עושה ניקיון יסודי, בבית ובנפש. היא זרקה לאוויר, בדרך אגב: “יופי, אז יש לך מה לשים בעץ של ההורים שלי”. שאלתי למה היא מתכוונת. “מה, את לא יודעת שיש להורים שלי עץ תרומות בחצר?” לא ידעתי. מעולם לא שמעתי על זה.התברר שלהוריה יש בית פרטי עם חצר גדולה בהוד השרון, וממש בכניסה, מצד ימין, עומד עץ זית גדול. מתחתיו שמים אנשים טובים את כל מה שהם כבר לא צריכים, ואנשים טובים אחרים, שזקוקים לדברים, באים ולוקחים מה שהם צריכים. זה מתנהל כך כבר שנים, והידיעה עליו עוברת מפה לאוזן. יש שם משפחות שלמות שחיות מהעץ הזה.”
“כששמעתי על כך, התלהבתי מאוד. לא האמנתי כמה במדויק העץ הזה “נפל” עליי בזמן הנכון. אפשר לשים בו הכול, בגדים, נעליים, רהיטים, אביזרים, קישוטים, מכשירי חשמל. הכול. מיד כשסיימתי את השיחה, נסעתי לסופר הקרוב לביתי, ביקשתי ארגזים ואמרתי שאני עוברת דירה. חזרתי הביתה עם הרבה ארגזים, והתחלתי.עליתי על סולם, ומהארון העליון התחלתי להוריד דברים ולמיין. ארגז אחד, דברים לעץ. ארגז שני, דברים לתת לאחותי. ארגז שלישי, דברים לפח. ארגז רביעי, דברים שעוד לא בטוחה מה לעשות איתם, ולפעמים, בסבב שני, אני מחליטה אם להעיף, לשמור או לתת. הייתה בזה הקלה מטורפת. החלק הקשה, ההחלטה, היוזמה, ההוצאה לפועל, היה מאחוריי. וכשהתחלתי באמת להעביר ארגזים אל העץ, פשוט התאהבתי בו ובהרגשה הזו. זה ממכר. פעם התקשר אליי אבא של חברה שלי וסיפר שלידו עומד מישהו שהגיע לעץ, ראה את כל האוצרות ורצה לדעת למי לומר תודה. הוא ביקש לדעת את שמי ושם אמי כדי לברך אותנו. הוא שם אותי ברמקול, ואותו אדם, בקול חנוק מדמעות, בירך אותי והודה לי שוב ושוב. התרגשתי מאוד והתמלאתי סיפוק אדיר.”
“עם הזמן ההתמכרות רק גדלה. אספתי כל הזמן ארגזים כדי שיהיה לי איפה לשים את מה שאני מוציאה מהבית. לאט לאט כולם סביבי למדו את הביטוי “לשים דברים בעץ”, ורבים שאלו איפה הוא נמצא כדי לתרום גם הם. גם הילדים שלי התחילו להסתובב בבית עם ארגזים, לשים בהם צעצועים, תיקים, אביזרים, נעליים ובגדים, ולבוא לשאול אם אפשר לתת. הגענו למצב שבו הם עצמם משכנעים אותי על חפצים בבית, שכדאי לתת אותם, שבטח יש מי שצריך אותם יותר מאיתנו. הנתינה, כמו האיסוף פעם, התגלתה כסיפור ממכר ומדבק.”
“בפועל, העץ נתן לנו הרבה יותר ממה שנתנו לו. הוא פתח את הלב שלנו, לימד אותי ואת הילדים מהי נתינה, מהי עזרה, מה זה סיפוק אמיתי מנתינה. קיבלנו בית מסודר ומינימליסטי, נפש נקייה ופנויה, ועומס ובלגן שהתפוגגו מהראש. אחרי תקופה שבה חזרתי אל העץ שוב ושוב, ואני עדיין חוזרת אליו, החלטתי שאני חייבת לו ולבעליו תודה ענקית. הכנתי שלט עץ, שכתוב על צדו האחד “העץ הנדיב” ועל צדו השני “לב ענק של אנשים מיוחדים”.”
שיטת 8 השלבים אל החופש
“לאורך כל התהליך המדהים הזה עצרתי לחשוב ולנתח מה בעצם מניע אותי לפעולה, מה עובר עליי בנפש ובראש, וכתבתי ותיעדתי הכל. עשיתי זאת כי חששתי שיום אחד ה”שוונג” הזה ייגמר לי, ואולי פתאום אתחרט ואחזור לאגור דברים. אז כתבתי את כל התחושות הנפלאות של לשחרר ולהוציא דברים מהבית, כדי שאוכל לקרוא, להיזכר ולהמשיך לכיוון המינימליזם.”
“רק לאחר חמש שנים הבנתי שעברתי בעצם תהליך מסודר והדרגתי, שלב אחר שלב. לקחתי את כל מה שכתבתי, מידלתי אותו, סידרתי אותו, שכתבתי אותו, וכך נולדה “שיטת 8 השלבים אל החופש”. כך בדיוק הרגשתי בסוף התהליך: שיצאתי לחופשי. קודם לכן לא הבנתי בכלל שאני חיה בתוך לופ של אלפי דברים ועומסים, ולא תפסתי עד כמה הם משפיעים על מי שאני ועל חיי. בעשר השנים האחרונות עזרתי ליותר מ-100 משפחות להיפטר מהאגרנות, למיין, להעיף, לסדר ולארגן, גם את הבית, גם את העסק, וגם את הראש והנשמה. וכל זה, בעזרת “שיטת 8 השלבים אל החופש” שפיתחתי מתוך הסיפור שלי”.
הוספת תגובה