פועלת אופנה: מסע של חמישה עשורים במוזיאון אשדוד

האווירה הייתה נשגבה ומרגשת. ראש עיריית אשדוד הגיע לחגוג יחד עם קהל נבחר שכלל את שמות האופנה הגדולים בישראל. שלום חנוך הגיע עם אשתו לימור, חלי גולדנברג, הדר גולדמן, מוטי רייף, שירלי גליק, גלית גוטמן ויגאל אהובי, צוף פילוסוף, יובל כספין ובני ציפר. מעולם האופנה הגיעו לברך ששון קדם, רונן חן, ענת חפץ, והמעצב הבינלאומי אבשלום גור. צלמי האופנה בן לם וגולי כהן תיעדו את הרגעים המיוחדים. כל עולם האופנה הישראלי התכנס למעשה תחת קורת גג אחת, והתחושה הייתה שאנחנו עדים לרגע היסטורי.

>>>בין החרב לנוצה…

מסע בין שלוש קומות של יצירה

התערוכה עצמה פשוט מרשימה. היא משתרעת על פני שלוש קומות המוזיאון ומציגה מפעל חיים של חמישים שנה. כל פינה מספרת סיפור אחר, כל אזור מתמקד בנישה שונה מהקריירה המבריקה של דורין פרנקפורט. יש שם תמונות, קטעי וידאו של תצוגות אופנה היסטוריות, עיצובי בגדים שעדיין נראים רלוונטיים היום, מחברות שבהן דורין כתבה וסקרה על עיצוביה, ופרטים אינספור ממסע של חמישה עשורים.התערוכה מבוססת כולה על עושר הארכיון האישי של דורין. פריטי לבוש מכל התקופות, אבזרים שעיצבה, קטלוגים משנות השבעים ועד 2022. כל פריט שמור בקפדנות, כל תיעוד נשמר. זה ארכיון של חיים שלמים, של יצירה רצופה שלא פסקה, והוא מעיד על עצמו.מה שמיוחד בתערוכה הזו הוא שזו לראשונה שמוזיאון ישראלי מקדיש תערוכה כה רחבת היקף למעצבת ישראלית חיה ופעילה. ליסה פרץ, שאצרה את התערוכה, עשתה עבודה יוצאת דופן. מתוך אלפי פריטים שבארכיון של דורין, היא בחרה לספר את הסיפור באופן שחושף את דורין פרנקפורט ככוח פורץ דרך בתרבות הישראלית, ולא רק את היופי האסתטי, אלא גם את התשתית הרעיונית והאידיאולוגית שעומדת מאחורי כל יצירה.

קריירה ברמה בינלאומית שהתחילה בתל אביב

דורין פרנקפורט לא הייתה סתם מעצבת. היא הייתה כוח מעצב בתרבות הישראלית. בשנות השבעים והשמונים, היא יצרה את הדימוי הבימתי של גדולי המוזיקה והבידור הישראלי. תיסלם, צביקה פיק, שלום חנוך, יזהר כהן, גלי עטרי, להקת חלב ודבש ועפרה חזה לבשו את עיצוביה, וכל אחד מהם קיבל דימוי ייחודי שסיפר את סיפורו האמנותי.הסטודיו שלה היה ממוקם בלב מפעל הייצור שהקימה בדרום תל אביב ביחד עם שותפתה מרגיט סגל. המפעל העסיק עשרות עובדים והתאפיין בבקרת איכות קפדנית. דורין התעקשה שלא תהיה מחיצה בין האגף היצירתי לאגף הייצור. העיצוב והביצוע היו אצלה דבר אחד, והיא הייתה נוכחת בכל שלב בתהליך.

חלוצה של הקיימות והמגדר

מה שבולט במיוחד הוא שדורין הייתה חלוצה בנושאים שהיום נראים לנו מובנים מאליהם. היא דיברה על קיימות ועל מיחזור עוד בשנות השבעים, הרבה לפני שהמונחים האלה נכנסו לשיח הציבורי. היא התעקשה לייצר הכול בארץ, גם כשהיא הייתה היחידה שעשתה את זה, גם כשזה לא היה משתלם כלכלית.בשנות השמונים, כשקהילת הלהט״ב עדיין הייתה בשולי השיח הציבורי, דורין כבר העמידה את המהפכה הזו בחזית המותג שלה. בתצוגות האופנה ובמסעות הפרסום, היא קידמה מסרים של הכלה וקבלה מכל במה תקשורתית אפשרית.השחור הוא הצבע המזוהה עם דורין פרנקפורט, אבל זה לא סתם צבע. עבורה, הוא נושא לעיון אינטימי ומחקר מעמיק. בעוד מציירים משתמשים בקנבס לבן כנקודת מוצא, דורין בחרה בבד שחור כבסיס שממנו היא יוצרת. מופשט וקונקרטי, מסתורי וגלוי, מפואר ונזירי בו זמנית. בגדים שחורים בני שלושים וארבעים שנה עומדים היום במוזיאון במלוא הדרמה הראשונית שלהם, ומוכיחים שדורין יצרה משהו נצחי.

שורשים עמוקים

חלק מרגש בתערוכה הוא החשיפה של השורשים המשפחתיים. דורין מגיעה ממשפחה של נשים חזקות ומשפיעות. סבתה הייתה מייסדת ויצו, אמה מייסדת עלם. יש גם קשר משפחתי לרב הראשי לשעבר איסר יהודה אונטרמן, שהיה אחיו של סבה ישראל, ושניהם גרו שכנים בתל אביב. הארכיון האישי שלה, שנחשף לראשונה בתערוכה, מראה אוסף של חפצים פרטיים ומשפחתיים שמשרטטים את סיפור חייה.ההשראה של דורין הגיעה גם מאמנים ויוצרים ישראליים. ברוך אגדתי, חלוץ המחול בישראל, הציירת אביבה אורי, הצלם הלמר לרסקי ואמן האוונגרד בועז תורג’מן היו חלק מהעולם שממנו היא שאבה השראה. היא יצרה גם קולקציות בהשראת הסרט ההונג קונגי “מצב רוח לאהבה” של במאי וונג קאר וואי, ומורשת עולי אתיופיה והיהדות ההררית בגיאורגיה.

המוזות שלה היו נשים אמיתיות

דורין לא התייחסה לדוגמניות שעבדו איתה כאל אובייקט פסיבי שנועד להציג בגדים. היא ראתה בהן סובייקט נוכח ופעיל, שמגלם את החזון הקונספטואלי שלה. הביוגרפיה והמטען התרבותי של כל אחת מהן שימשו חומר גלם להעברת ערכי בית האופנה. החיבור ארוך הטווח עם קיטי ממון, חלי גולדנברג, תמי בן עמי, סמדר קילצ’ינסקי, שירלי גליק, יאנה גור, גילי סער, אביה בן דוד, דורית בר אור, שירי בן ארי, יעל רייך ומיקי ממון התפתח לחברות קרובה, והן הפכו לשגרירות האולטימטיביות של המותג, נושאות באחריות להעמיד אלטרנטיבה ולערער על נורמות היופי המקובלות בתעשייה.דורין יצרה שפת אופנה שמתאימה למקום ולתנאיו. העיצובים שלה יועדו לאקלים ולאופי החיים הישראלי. הבדים הנושמים התאימו לקיץ המחניק, והדגמים האדפטיביים לחורף הקצר שלנו. היא יצרה פריטי לבוש רב גוניים שמתאימים לשעות העבודה והפנאי כאחד, מתוך הכרה בתרבות המקומית שבה הגבולות בין פורמלי לקז’ואל טושטשו או נעלמו לגמרי.דורין עצמה מודה בכל לב על ההזדמנות להציג את האג’נדות שמאחורי העיצוב, את התהליכים הרגשיים והיצירתיים שליוו אותה, ואת ההשראה שנבטה מהשורשים ומהחיבור למקום הסוער שבו היא חיה ונושמת. המבט לאחור על עשרות שנות עשייה ויצירה ממלא אותה סיפוק, אבל בה בעת היא ממשיכה לנוע קדימה בתנופת יצירה חדשה אל העתיד.

מלחמה נגד טחנות רוח

בתחילת שנות השמונים התקבלה החלטה לייבש את ענף האופנה המקומי כי אמרו שהוא לא תחרותי, והוחלט שישראל תהפוך למעצמת הייטק. דורין התחילה להפגין ולמחות על כך שהמדינה לא מקיימת את קהילת היוצרים של עצמה, עוד כשאריק שרון היה שר התעשייה והמסחר. אבל אחרי שעברה את כל הקשת הפוליטית והבינה שהיא מדברת אל טחנות רוח, היא עזבה את המאבק הפוליטי והמשיכה לעשות את שלה. והנה, היום, אנחנו עומדים במוזיאון ורואים את הפירות. חמישים שנה של יצירה, השפעה וחדשנות.