השנה הפסטיבל עומד תחת צל של זיכרון, הוא מוקדש לזכרו של יאיר ורדי, שהקים אותו ובנה את מרכز סוזן דלל במשך שלושה עשורים. יאיר השאיר מורשת של מחול כמקום שבו אפשר להיות חופשי, נועז, לא לוותר, לשאול שאלות קשות ולזעזע את מה שנראה מובן מאליו. מקום שבו האמנות פותחת דרכים ישירות אל הלב.
הפסטיבל הזה מציג שבע בכורות ישראליות חדשות ומארח שני יוצרים בינלאומיים: אחד מאנגליה ואחד מאוסטריה. בנוסף תראו מופעים של התוכניות הקבועות של המרכז, כמו תוכנית שהות האמן ותוכנית 1|2|3 שמטפחת יוצרים חדשים. ולא פחות חשוב, מופעי חוץ וחזרות פתוחות ברחבה שאפשר להגיע אליהם בחינם, יחד עם אירועים מיוחדים שלא עולים כסף. מופע הפתיחה יהיה פרמיירה של אמן הרזידנסי מיכאל גטמן, “תשוקה היא צייד בודד”. בכורה ליצירה כוריאוגרפית שמביאה לבמה שכבות של היסטוריה, שפה ותנועה, עם הקשרים תרבותיים ופוליטיים טעונים, ונקודת מבט אישית על גוף במצבי קצה.
“תשוקה היא צייד בודד” של מיכאל גטמן
הייתי מאוד סקפטית כי קדמו למופע לא מעט נאומים והקדמות, אך הופתעתי לטובה, נהניתי והייתי מהופנטת למופע המחול. המופע מעורר הרבה רגש ותהיות, סוחף ומהפנט, לוקח אותך למקום וזמן אחר, לרגעים הייתי בתוך ג’ונגל. הוא בהחלט פתח לי את הראש למקומות וקצוות חדשים.
מהרגע הראשון הוא מטייל על הגבולות שבין האדם לחיה. כוריאוגרפיה מופתית המציגה אמון ותקשורת ברמה גבוהה. תחושות של אוונגרד וביזאר ברמות גבוהות, כולל בחירת התלבושות, שגורמות לתהיות כמו מדוע? האם בחירת הפריטים היא מכוונת? מה היא אומרת? האם המסר מדבר אקראיות?
גם הטקסטים מדברים את אותה השפה של המחול עצמו, אותה גם הפסקול מדבר.חלק מהפסקול הוא קריינות של טקסט מגומגם כמו אינסופי, שמרגיש כל כך אקראי, ופליאה בהבנה שהטקסט הזה שונן כשהוא לאחר מכן מדובר ע”י אחד הרקדנים, ומקבל פתאום יותר היגיון כשמלוות אותו תנועות ומשחק. כצופה אתה מנסה למצוא תבניות של התנהגות אנושית, ותוהה כמה אפשר להיות לא צפוי ולהפתיע אותך ברגע הבא.
הפסקול היה מאוד מאוד אחר, לפעמים דרמטי ולפעמים כמעט מגוחך, טרם שמעתי כזה ולכן הוא גאוני בעיניי.באופן כללי תצוגה שעושה רושם כל כך מאולתר כמו אקראיות חייתית, אך הבנה שלא ייתכן שזה כך בדינמיקה בין הרקדנים שמתבטאת כמעט בכל אופן אפשרי, אלא הכל מכוון ומתואם להפליא. המציגים בחוויה פיזית של הזעות, נשימות, אולי הפרשות, גלגולי עיניים, הם בהתמסרות טוטאלית לדבר, נתנו לזה להשתלט עליהם, כאילו אין קהל.
מאת ענבל צוקר
הוספת תגובה