חז”ל גילו לנו שהשירה המופיעה בפרשה זו כוללת בתוכה את כל האירועים הצפויים לבני ישראל עד שיגיע המשיח, והרמב”ן מבאר לנו שהשירה מתייחסת באופן אישי לכל אדם ואדם בעם ישראל.
הנושאים הנידונים בפרשת האזינו:
- שירת האזינו
- דבריו האחרונים של משה רבינו
- שירת האזינו
לאור חשיבות הדברים, משה רבינו מזמין את השמים ואת הארץ להיות עדים לדברים שיאמרו בשירה. רש”י מסביר שמשה בחר את השמים ואת הארץ הקיימים לעולם, במקרה ובני ישראל יגידו שהם לא קיבלו את הברית.
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי׃
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי־דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב׃
כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ׃
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא׃
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל׃
הֲ־לַיְהוָה תִּגְמְלוּ־זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם
הֲלוֹא־הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ׃
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי – התורה נמשלה למטר, וכמו שיורד מטר לא רואים מייד את הפירות, כך בתורה אפילו שלא רואה הצלחה מייד אבל במשך הזמן יראה הצלחה, וכמו שהמטר שיורד, לא צומחים צמחים עד שמעבדים את האדמה, כך מקודם צריך לטרוח בתורה ואחר כך יראה הצלחה רבה. מעבר לכך, התורה שהקב”ה נתן לנו היא כמו שהגשם מחייה את העולם, מרומם ומצמיח את הצמחים, כך התורה מרוממת ומצמיחה את מי שלומד אותה.
תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי – רש”י מסביר שכפי שכולם שמחים בירידת הטל, כך הכל שמחים בתורה.
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי־דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב – כפי שהרוחות מחזיקות ומגדלות את העשבים, כך דברי התורה מגדלים את לומדיה.
כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ – עצם הדבר שזוכים לשבח את ה’, על זה לבד הבו גודל לה’, צריכים לשבח את השם.
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט – רש”י מסביר שהקב”ה נמשל לצור (סלע) חזק מאוד ופועל בצורה מושלמת לפי דין. כאשר מגיעה פורענות על אדם שעבר על רצון הבורא, זה מגיע לו בדין.
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא – רש”י מסביר שהקב”ה משלם שכר לצדיקים בעולם הבא ומשלם שכר לרשעים בעולם הזה על פי הדין ואין חולק עליו. בסופו של דבר כולם מצדיקים את דינם עליהם כי הקב”ה פועל בהגינות ויושר. הקב”ה חזק ואדיר וכל דרכיו ומעשיו מושלמים. מעשיו מושתתים על צדק, גם אם בעיני בני האדם זה לא תמיד נראה כך, כי הם לא רואים את התמונה השלמה, אלא קטע קטן בלבד.
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם – רש”י מסביר שההשחתה שהשחיתו בני ישראל היא המום שלהם ושזהו דור עקום. זהו דור ששוכח את כל הטוב שהקב”ה עשה עבורו.
עַם נָבָל – רש”י מסביר שזה עם ששכח את כל הטובות שהקב”ה עשה להם.
וְלֹא חָכָם – הכוונה שהם לא מבינים שהקב”ה יכול להיטיב להם או להרע להם על פי מעשיהם.
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר־וָדוֹר
שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ׃
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ׃
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן
יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ׃
כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל־גּוֹזָלָיו יְרַחֵף
יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתוֹ׃
יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר׃
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם – זכרו את ימי הקדם מה הקב”ה עשה לאלו שהכעיסוהו במעשיהם.
בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר־וָדוֹר – כאן מגיע הפירוט: דור אנוש שהקב”ה הציף עליהם את מי האוקיינוס, דור המבול, שנענש במבול, דור הפלגה, שהקב”ה הפריד ביניהם ופיזרם בארץ.
שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ – הנביאים נקראים אבות, הזקנים אלו הם החכמים. משה אומר דברים הידועים לשומעם, אך השירה נועדה גם לדורות הבאים, כאשר הדברים כבר לא יהיו זכורים להם, ויהיה עליהם לשאול את הוריהם.
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם – כשהקב”ה העניש את הגויים והציף אותם.
בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם – את דור הפלגה הקב”ה רק הפריד ביניהם לאומות, במקום למחותם.
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים – הקב”ה במקום להשמיד את הגויים שחטאו, רק תחם את הגויים במדינות.
כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ – כל זה נעשה כי מתוכם אמור לצאת העם של הקב”ה – עם ישראל – שראשיתו ביעקב, השלישי באבות.
יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ – כלל ישראל דומה לחבל, כמו שחבל אם נקרע ממנו חוט או כמה חוטים זה לא מחליש את החבל, כך כלל ישראל: אם הם מאוחדים אפילו שנושרים כמה אנשים עדיין הם חזקים.
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן – רש”י מסביר שהקב”ה מצא את בני ישראל כנאמנים כשהסכימו ללכת אחריו במדבר ולקבל עליהם את מלכותו ואת תורתו. במדבר, כידוע, יש שממה ומידי פעם נשמעות יללות של בעלי חיים.
יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ – רש”י מסביר שבזמן שבני ישראל הלכו במדבר, הקב”ה הקיף אותם בענני כבוד, נתן להם תורה ולימד אותם תורה.
יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ – כמו שהאיש שומר על אישון עינו, כך הקב”ה שמר על בני ישראל במדבר מפני כל הסכנות והאויבים שנקרו בדרכם. כך צריך לשמור על העיניים, שלא להסתכל במקומות האסורים.
כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל־גּוֹזָלָיו יְרַחֵף – רש”י מסביר שכשם שנשר מתקרב לקן הוא עושה זאת בעדינות ומרחף מעל הקן ולא נכנס בפתאומיות, כך גם הקב”ה נוהג בבני ישראל במידת הרחמים. כשם שהנשר נושא את גוזליו על כנפיו כדי להגן עליהם מפגיעות מלמטה ומעדיף לספוג את הפגיעות ולהציל את גוזליו, כך הקב”ה מגן על בני ישראל. לדוגמה: כשהמצרים רדפו אחרי בני ישראל, הקב”ה שלח מלאך כדי שיחצוץ בין בני ישראל לבין המצרים ויספוג את החיצים והאבנים שהשליכו עליהם המצרים בקריעת ים סוף.
יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתוֹ – בטבע העופות חוששים מן הנשר, שעף מעליהם, ולכן נושאים את גוזליהם ברגליהם. לעומתם, הנשר, חושש מהחץ של בני האדם, ולכן נושא את גוזליו על כנפיו ומעדיף שהחץ יכנס בו ולא בבניו. הקב”ה, כמו הנשר, נושא את בני ישראל על כנפיו.
יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר – הקב”ה הנהיג את בני ישראל במדבר ולא היה שום כוח של כל עובדי האלילים שיכול להילחם בהם.
יַרְכִּבֵהוּ עַל־במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר׃
חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם־חֵלֶב כָּרִים
וְאֵילִים בְּנֵי־בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם־חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה
וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה־חָמֶר׃ וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט
שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ
וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ׃ יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים
בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ׃ יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ
אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ
לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם׃ צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי
יַרְכִּבֵהוּ עַל־במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ – הקב”ה יכניס את בני ישראל לארץ ישראל הגבוהה מכל הארצות.
וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי – בני ישראל יזכו לאכול מפירות ארץ ישראל שקל לגדלם ולבשלם יותר מכל הפירות של שאר הארצות.
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע – הכוונה למיני מתיקה, תאנים.
וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר – הכוונה לזיתים מגוש חלב.
חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן – יאכלו חמאה העשויה מחלב בקר, וישתו חלב מצאן מובחר.
עִם־חֵלֶב כָּרִים – בנוסף יהיה להם שומן של כבשים גדולים (כרים=כבשים).
וְאֵילִים בְּנֵי־בָשָׁן וְעַתּוּדִים – מקום משובח שבו מגדלים בעלי חיים מובחרים (עתודים=תיישים).
עִם־חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה – כל חיטה שתגדל תהיה בגודל כליה של בהמה. זהו תיאור של השפע הרב המצפה להם בארץ כנען – ארץ זבת חלב ודבש.
וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה־חָמֶר – יין איכותי בטעם משובח.
וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט – משה מגיע לנקודה חשובה מאוד ואומר להם שהם עומדים להיכנס לארץ המובטחת ושם הם יזכו לשפע גדול, אך מרוב השפע והטוב שהם עתידים לחוות הם ישכחו מי הביא אותם לשם ומי משפיע עליהם את כל הטוב הזה, וילכו לעבוד עבודה זרה וכך יפרו את הברית עם הקב”ה. ישורון – זה ישראל.
שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ – שמנת – מלשון להשמין. עבית – מלשון עובי. כשית – מלשון כיסוי. כלומר, בני ישראל ישמינו מכל הטוב בארץ, וחס וחלילה, יבעטו בקב”ה ויינטשו אותו.
וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ – הכוונה שהם יגנו ויבזו את הקב”ה חס ושלום. לצערנו הרב, זה בדיוק מה שקרה ומה שקורה בימינו.
יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ – הבעירו את חמתו של הקב”ה ועוררו את קנאתו במעשים מתועבים כגון, משכבי זכר, כשפים ודברים מאוסים הנחשבים לתועבה.
יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם – בני ישראל יחטאו בעבודה זרה ואף יזבחו לשדים, על אף שהם יודעים שהם לא אלוקים ובכל זאת עובדים אותם. כל זה בהשפעתם השלילית של הגויים שמסביבם. זוהי עבודה זרה שאפילו הגויים לא הכירו.
צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי – לעומת זאת, הם שכחו את מי שילד אותם (צור=הקב”ה).
וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ׃ וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ
מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו׃ וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם
אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה
בָּנִים לֹא־אֵמֻן בָּם׃ הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא־אֵל
כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא־עָם
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם׃ כִּי־אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי
וַתִּיקַד עַד־שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ
וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים׃ אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת
חִצַּי אֲכַלֶּה־בָּם׃ מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף
וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח־בָּם
עִם־חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר׃ מִחוּץ תְּשַׁכֶּל־חֶרֶב
וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם־בָּחוּר גַּם־בְּתוּלָה
יוֹנֵק עִם־אִישׁ שֵׂיבָה׃ אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם
אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם׃ לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר
פֶּן־יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן־יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה
וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל־זֹאת׃ כִּי־גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה
וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה׃ לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת
וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ – שכחתם את מי שיצר אתכם.
וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו – משה ממשיך שיגיע זמן שבו בני ישראל (בניו ובנותיו) יסטו מן הדרך ויכעיסו את הקב”ה.
וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם – ובתגובה הקב”ה יסתיר פניו מהם ואז נראה מה יקרה להם. כלומר, הקב”ה יסיר מהם את השגחתו הקרובה. כמובן, שמדובר כאן באמירה רטורית, שהרי ברור שללא השגחת הקב”ה, עם ישראל לא ישרוד.
כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה – הם דור הפכפך.
בָּנִים לֹא־אֵמֻן בָּם – הם בנים שאין אמון בהם. למרות שהקב”ה הורה להם את הדרך הטובה, הם סרים ממנה.
הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא־אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם – הם הכעיסו אותי בעובדי כוכבים שהם לא אל.
וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא־עָם – הם יענשו מידה כנגד מידה, ואני אשלח להם אויב שהוא אפילו לא עם.
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם – האויב שאשלח יהיה תערובת של עמים שפלים.
כִּי־אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד־שְׁאוֹל תַּחְתִּית – ביטוי לכעס גדול. האש תבער בכם עד היסוד.
וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ – האש תכלה את היבול ואת הארץ.
וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים – בהמשך ירושלים תחרב (ירושלים נמצאת על ההרים).
אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת – הקב”ה יצרף רעה לרעה (אספה=אוסיף).
חִצַּי אֲכַלֶּה־בָּם – החץ הוא ביטוי לענישה, וכאן הכוונה לענישה חמורה.
מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי – הם יגיעו למצב שהם שבורים מרעב, ומשדים שנלחמו בהם.
וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח־בָּם עִם־חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר – הקב”ה יעניש אותם כשיגרום לבהמות הבית לנשוך אותם כמו שנחשים מכישים. ענישה זו תגרום להם להרגיש שהם מותקפים מכל כיוון.
מִחוּץ תְּשַׁכֶּל־חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה – הם יגיעו למצב שהם יפחדו מאויבים מבחוץ וממגיפה מבפנים. נשמע מוכר? (בתקופת הקורונה).
גַּם־בָּחוּר גַּם־בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם־אִישׁ שֵׂיבָה – כולם יענשו ויסבלו מכך.
אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם – הקב”ה חשב להשליך את בני ישראל ממנו ולא להותיר מהם זכר בגלל כפיות הטובה שלהם כלפיו.
לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן־יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ – אויבי ישראל כועסים על בני ישראל. הקב”ה היה משמיד את בני ישראל אם לא היה חושש מכעס אויביהם. ומדוע?
פֶּן־יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל־זֹאת – והסיבה לכך שהקב”ה לא נותן את בני ישראל ביד הגויים היא כדי שהגויים לא יחשבו שכל הפסלים שלהם הביאו להם את הניצחון. הם יתלו את הגדולה באליליהם, ולא בגדולת הקב”ה.
כִּי־גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת – לגויים אין את התבונה להבין שכל מה שקורה בעולם זה לפי רצון הקב”ה, ושהמפלה של בני ישראל, היא מאחר שהם נענשים ע”י הקב”ה בגלל התנהגותם, ולא בגלל האלילים המזויפים שלהם, שהם חסרי כוח.
יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם׃ אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף
וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם־לֹא כִּי־צוּרָם מְכָרָם
וַיהוָה הִסְגִּירָם׃ כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם
וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים׃ כִּי־מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם
וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי־רוֹשׁ
אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ׃ חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם
וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר׃ הֲלֹא־הוּא כָּמֻס עִמָּדִי
חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי׃ לִי נָקָם וְשִׁלֵּם
לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם
וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ׃ כִּי־יָדִין יְהוָה עַמּוֹ
וְעַל־עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי־אָזְלַת יָד
וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב׃ וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ
צוּר חָסָיוּ בוֹ׃ אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ
יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם
יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה׃ רְאוּ ׀ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא
וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה
מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל׃
יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם – אם אותם אויבים היו מתבוננים היטב ומבינים את סופם של המאורעות, הם היו מגיעים להבנה שניצחונותיהם על בני ישראל הם לא בדרך הטבע.
אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה – אותם אויבים היו שואלים את עצמם: איך יתכן שכוח כל כך קטן שלנו מביס אותם והם נופלים לרגלנו?
אִם־לֹא כִּי־צוּרָם מְכָרָם וַיהוָה הִסְגִּירָם – הם היו מגיעים לתשובה שהקב”ה מסר את בני ישראל ביד אויביהם. כלומר, הניצחון לא הגיע מפני כוחם של האויבים, אלא מפני שהקב”ה מעניש את בני ישראל.
כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים – בני ישראל הרי יודעים שכל העבודה הזרה היא חסרת כוח מול הקב”ה, ולמרות זאת אויביהם מענישים אותם.
כִּי־מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה – מקור המחשבות והמעשים הרעים נובע מהערים הרעות סדום ועמורה.
עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי־רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ – ענבי הגפן הללו הם רעילים להם. הם יקבלו משקה מר בגלל מעשיהם, וכפי שרש”י כותב: לפי מעשיהם פורענותם.
חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם – הם יזכו לכוס משקה פורענות מריר כנחש.
וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר – הקב”ה ישלח להם אויב אכזרי שיענישם.
הֲלֹא־הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי – המעשים של בני ישראל אינם נשכחים ממני. האויבים יענישו באכזריות את בני ישראל מבלי לראות זאת, וגם בני ישראל לא יבינו את זה עד הסוף. כך זה נשאר כסוד.
לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם – הפורענות שלהם מוכנה ברגע שתסתיים להם זכות אבותם.
כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם – כאשר הקב”ה יחליט את יום תחילת פורענותם, יש לו שלוחים רבים לכך.
וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ – העתיד שלהם יגיע מהר.
עד כאן השירה עסקה בדברי תוכחה והפורענות הצפויה להגיע עליהם. מכאן ואילך מופיעים דברי נחמה:
כִּי־יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל־עֲבָדָיו יִתְנֶחָם – המילה “כי” באה כאן לא בהקשר של סיבה, אלא במשמעות של “כאשר”. כאשר הקב”ה ישפוט את בני ישראל ויביא להם פורענות, יהיה רגע שבו הוא ישוב לרחם עליהם.
כִּי יִרְאֶה כִּי־אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב – הקב”ה יראה שכוחם של בני ישראל הולך ופוחת והם עזובים ללא מנהיג.
וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ׃ אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה – הקב”ה ישאל איפה העבודה זרה שלכם שבטחתם בה, הקרבתם לה קורבנות, ניסכתם לה יין שתקום לעזור ולהגן עליכם?
רְאוּ ׀ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל – עכשיו תבינו שהעבודה הזרה שלכם לא יכולה לעזור לכם במאומה, כי אני הוא זה שממית ומחיה, מכה ומרפא והכל נתון בידי. ועד מתי הקב”ה ייתן את בני ישראל בידי הגויים? עד שבני ישראל ירמסו ויראו שהאלילים שלהם לא מסוגלים לעזור להם ויבינו ושרק הקב”ה שולט וקובע מה יהיה בעולם.
כִּי־אֶשָּׂא אֶל־שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם׃
אִם־שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם׃
אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר
מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב׃
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ׃
כִּי־אֶשָּׂא אֶל־שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם – כשהקב”ה יכעס על אומות העולם, הוא ישבע לנקום בהם על כל מה שעשו לבני ישראל.
אִם־שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי – אחדד את להב חרבי כדי לנקום באויבי ישראל שהרעו להם.
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם – אויבי ישראל שונאים את הקב”ה, ולכן הם רודפים את בני ישראל בגלל הקשר שיש להם עם הקב”ה. הקב”ה לא יישאר חייב וינקום באויבי ישראל.
אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם – הקב”ה ישלח חצים באויבי ישראל ומרוב דם, החיצים, כביכול, ישתכרו (הדם משול ליין).
וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה – מטאפורה לפיה החרב של הקב”ה תהרוג אותם מאחר ששפכו דם של בני ישראל ולקחו אותם בשבי.
מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב – הקב”ה יעניש אותם מהפשע הראשון שהם עשו.
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ – הגויים ישבחו את בני ישראל על דבקותם בקב”ה למרות כל הצרות שעברו.
כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם – הקב”ה ינקום באויבי ישראל על שהרגו אותם.
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו – הקב”ה ינקום באויבי ישראל על שגזלו אותם.
וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ – הקב”ה יטהר בכך את בני ישראל. כשבני ישראל יחזרו לדבוק בקב”ה, אז הוא יתנקם בכל מה שעשו הגויים לבני ישראל ויחזיר אותם לארץ ישראל.
- דבריו האחרונים של משה רבינו
משה רבינו סיים להגיד את שירת האזינו כשיהושע בן נון עומד לפניו כדי שכולם יראו שהוא מחליפו של משה רבינו. משה מדגיש שעלינו ללמד את ילדינו את התורה: “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת־בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת׃“, ובזכות התורה בני ישראל יאריכו חיים: “כִּי לֹא־דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי־הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃ .“
לאחר מכן הקב”ה ביקש ממשה לעלות על הר נבו כדי שיוכל לראות את ארץ כנען שהוא נותן להם: “עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר־נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה׃” ואז משה יפטר מן העולם במיטת נשיקה כמו אהרון אחיו ולא יכנס לארץ: “וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר־מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו׃,“ מאחר שמשה לא קידש את שם הקב”ה במי מריבה: “עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי־מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר־צִן עַל אֲשֶׁר לֹא־קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃“.
מהם המסרים בפרשה?
- יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. כמו שהאיש שומר על אישון עינו, כך צריך להקפיד שלא להסתכל במקומות האסורים.
- “וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ”.נשאלת השאלה איך זה שהקב”ה שהוציא אותנו מעבדות לחירות, נתן לנו את תורתו הקדושה, רומם אותנו כעם, מגן עלינו בלי סוף, עושה לנו ניסים שאנחנו אפילו לא מעריכים ולא מחשיבים כנסים בכל יום ויום ואנחנו נשארים כל כך אטומים אליו וכל דבר שקשור ליהדות רובנו בורחים וצועקים הדתה. מתי נפסיק להיות כל כך כפויי טובה ונתחיל להעריך את כל הטוב שהקב”ה נותן לנו כשבת’כלס לא ממש מגיע לרובנו.
להבדיל, נחשוב על גבר שיש לו בבית אישה טובה, אוהבת ומסורה שמטפלת בילדים באהבה ומסירות, מבשלת, מנקה ומחזיקה את הבית למופת ומאפשרת לבעלה לפתח את הקריירה שלו. ומה הוא עושה בתמורה? בוגד בה עם אישה אחרת. מהי היינו חושבים עליו? (זו דוגמה על גבר, אך כמובן הכוונה גם לגברים וגם לנשים) זה בדיוק מה שרובנו עושים כלפי הקב”ה. אנחנו מוקפים אויבים מבית ומחוץ וכל יום שהמדינה הזאת קיימת זה נס גלוי. מה אנחנו עושים בתמורה? מחקים את הגויים ומאמצים את תרבותם הרקובה “כמוצאים שלל רב”: פותחים כאן פאבים, דיסקוטקים, עושים קעקועים, פירסיניג, לובשים ג’ינסים קרועים, מצעדי תועבה שאסורים על פי התורה ורועדים שחס וחלילה תהיה כאן מדינת הלכה. הלכה = חוקים של הקב”ה.
מי שברא את העולם ויצר את האדם יודע בדיוק מה האדם צריך. מאחר שיצר האדם רע מנעוריו אומר לנו הקב”ה: “בראתי יצר רע – בראתי לו תורה תבלין”. על ידי לימוד התורה האדם מתגבר על מידותיו הרעות וכך מתקדש ומקיים: “והייתם לי ממלכת כהנים וגוי (=עם) קדוש”.
כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:
עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד
טעמו וראו כי טוב ה’
בכתיבה התבססתי על שיעור של כבוד הרב יוסף מזרחי שליט”א https://www.facebook.com/Rabbi.Mizrachi
הוספת תגובה