“אני אוהבת לכתוב על הדברים שלא מדברים עליהם.” היא פותחת את הריאיון שלנו. “על המקומות בנפש שלא פשוט לשהות בתוכם. לצד העובדה שמדובר בספר על ‘טאבואים’, מדובר בספר על חיפוש אהבה, על הרצון להיות נאהבת ולא משנה מה המחיר. הוא גם מדבר על היצירה, על החלטות ובחירות ואיך התמיכה שמקבל אומן באשר הוא אומן, משפיעה על הדרך שלו.
רק אחרי שפרסמתי את הספר הבנתי כמה הנושא של אלימות הורית ובפרט אלימות אימהית, והורות רעילה הם נפוצים, ולמרות שחלק מהתגובות היו נסערות, הבנתי עד כמה מה שכתבתי הוא לא ייחודי, לצערי, ושהרבה מדי אנשים מזדהים עם הטקסט ועם הסיפור. אולי לא בעוצמות האלה, אבל זה לגמרי לא תופעה חד פעמית”, מתייחסת גל לתגובות אל הספר. “אין ספק שמה שכתבתי הוא אמת עבור אנשים מסוימים, וגם אם הספר לוקח מקרה קיצון ומעלה אותו על הכתב כפרוזה, הוא ממש לא היחיד. לצערי, אין לי ספק שישנם סיפורים אפילו קשים יותר מזה שתיארתי בספר – במציאות. רק לאחרונה נחשפנו בתקשורת לנושא הפגיעות הטקסיות, שבכלל לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות. ומי שפוגע בילדים – אלה ההורים שלהם.”
ספרי לנו קצת על עצמך
“הוריי היו אנשים פשוטים, שכירים, שיוצאים לעבוד ובסוף החדש מקבלים שכר. היה לנו בית פרטי, גדול, עם הרבה מאוד בעלי חיים שגידלנו – חוץ מהכלבה והחתול היו – תוכים, ארנבים, שרקנים, ולתקופה קצרה אפילו תרנגולות. אבא שלי, שהיה אח מוסמך, עם משרה טובה בבית חולים, טיפח תחביב של גינון. הוא הקים משתלה בחצר הבית. ואז על הגג ואז פתח חנות של פרחים ועציצים. ואז הוא ואמא התפטרו מהעבודות והתחילו לעבוד בעסק, והעסק לא עבד כמו שצריך, והם נקלעו לחובות ולעוד חובות.עברנו לדירות שכורות, ועיקר האנרגיה שלהם הופנתה לעסק ולמצוקה הכלכלית ולמעשה משלב מסוים, החיים סבבו סביב האין.”
מה משך אותך למסלול שבו בחרת לעסוק בסופו של דבר – עבודה סוציאלית וגם עריכה וכתיבה וכעת מו”לות
“במידה מסוימת, הלכתי במסלול של אבא שלי, הגם שהוא לא היה מוצלח במיוחד. כמו אבא שלי בחרתי במסלול טיפולי, עבודה סוציאלית. בחרתי להיות שכירה, יציבה, עם משכורת שנכנסת בתחילת כל חודש. לאחר לידת הבנים התאומים שלי, הכל השתנה. עבודה סוציאלית לא התאימה בשעות העבודה לאימהות שלי ונדרשתי להמציא את עצמי מחדש.הכתיבה והעריכה היו תמיד חלק מהחיים שלי. וכבר הייתי אחרי שני ספרים שיצאו ותואר שני בספרות, החלטתי שזה הזמן להתמקד בהם. כעורכת, אני עובדת מהבית, מה שמאפשר לי להיות זמינה לבנים שלי. כבעלת עסק, אין תקרת זכוכית שמקבעת את כמות הכסף שאקבל בסוף החודש, אם כי יש ענייני חוסר יציבות, כפי שארחיב בהמשך.מה שמעניין הוא שבשתי הבחירות אני פועלת ממקום של לעזור לאחרים להגשים את עצמם ואת החלומות שלהם. אני עוזרת להם לספר את הסיפור שלהם באופן הנכון והמדויק יותר. הרי גם בטיפול, החלק המהותי הוא מה אני מספר לעצמי על החוויה שעברתי ואיך אני מפרשת אותה באופן שיקדם אותי. וגם בעריכה אני שואלת מה המרכבות הרגשית של הדמויות ומה הנקודה שהדמות רוצה לפתור.”
מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים?
“אני חושבת שאין חוויה עוצמתית ויותר משנה חיים מאשר הלידה. הבאת חיים לעולם זה משהו שאי אפשר להישאר אותו דבר אחריו.במקרה שלי, הילדים הפכו לי את החיים לחלוטין. מאדם חופשי, שיכול לעשות מה שהוא רוצה, לאדם שצריך לדאוג לצמד זאטוטים שתלויים בו. הילדים הכניסו לי לחיים כל כך הרבה שמחה ואהבה. הם גם חייבו אותי להשתנות ולשנות את העיסוק שלי. הם הדבר הטוב ביותר לי בעצם היותם ובעצם הבחירות שעשיתי בעקבותיהם.”
מה מניע אותך להרגיש רלוונטית ומשמעותית עבור אחרים, בחיי היום יום שלך?
“אני עוזרת לאנשים להגשים את עצמם. אני עוזרת להם להתפתח, לפתח את היכולות שלהם. באמצעות העריכה המאוד מאוד עוטפת ומלווה שלי, הכותבים מגיעים להישגים נהדרים, וזה ממלא אותי אושר.”
איזה ויתורים עשית בחיים בכדי לצמוח באופן אישי?
“ההתפתחות האישית תמיד באה על חשבון הצמיחה הכלכלית. הבחירה להוציא עוד ספר במקום טיול לחו”ל, הבחירה ללמוד עוד תואר ולא לחסוך את הכסף הזה למטרות אחרות. הבחירה להביא ילדים (כן, זאת הייתה בחירה), ולא להישאר פרפר חפשי שדואג רק לעצמו.”
מה מעורר בך פחד?
“החרדה הגדולה, היא כמובן למצוא את עצמי ללא פרנסה. בתור עצמאית בתחום שהוא “מותרות” והוא מאוד יקר ותחרותי, ובמדינה שכל הזמן יש בה אסונות, החשש הכלכלי כל הזמן קיים. בטח כשיש לי שני ילדים שאני אחראית עליהם ולא רוצה שירגישו מחסור לעולם.”
מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי שלך?
“אני מאוד אוהבת לקרוא, אבל מאז שהקריאה הפכה לעיסוק המרכזי שלי, יש לי הרבה פחות זמן לזה. אני אוהבת משחקים, טיולים עם הבנים, אני אוהבת לצייר (אם כי אני גרועה בזה).”
ברומן הפסיכולוגי החדש, “מה שנצרב” איזה מהדמויות את אוהבת במיוחד? מדוע?
“אני אוהבת מאוד את כל ארבע האחים. כל אחד מהם נגע לי ברגש אחר. אם דניאלה לא הייתה הגיבורה, אז ארז היה הדמות הראשית בגלל השתיקה שלו. ארז שותק. הוא לא אומר כלום ממה שהוא חושב, עד שבסוף הוא מתפרץ ויורה את כל מה שהרגיש. מאוד מסקרן להכיר אותו ואת התהליך שהא עובר שרובו, בגלל אופי הקשר, לא נמצא בסיפור עצמו.”
בחרת לכתוב בספר על מערכות יחסים ועל תופעות מושתקות בין קרובי משפחה. האם יכול להיות שבאמצעות הספר שכתבת נשים ואנשים ימצאו את הדרך החוצה ממעגל השתיקה?
“אם הספר יעזור לאחרים, זה יהיה נפלא. אני בעיקר רציתי להאיר את החשיבות שלנו כהורים לביטחונם הנפשי של הילדים.”
איך את מצליחה לשמור על איזון בין חומר ורוח, בין ימי מלחמה ושלווה פנימית?
“לשמחתי, בניתי עסק, “קינמון”, הוצאה לאור מאוד חזקה ויציבה. ההוצאה היום מבוססת, היא מוכרת על ידי כותבים שרוצים להיות חלק ממנה, היא מתבססת בקרב הקוראים שלומדים להנות מהספרים שלנו. לכן, גם בעתות משבר אני אומרת לעצמי שזה יחלוף. זאת רק תקופה, אחר כך יהיה בסדר.”
“מה שנצרב”, עמ’ 173:
“רגע, על מי העבודה הזאת מדברת?” הוא לקח ביד את התמונה של דניאלה השידה. הסתכלתי בו בציפייה שיבין לבד. “על ההורים שלך? אני לא מכיר אותם, אבל אני לא מאמין שזה יכול להיות. אני בטוח שהם אוהבים אותך.”
נאנחתי. רציתי לשאול על סמך מה מכל הדברים שסיפרתי לו עד היום הוא הסיק את זה, אבל נשכתי את השפתיים. אחרי הכול, זאת לא היתה אמירה שחדשה לי. זאת בעצם אמירה כל כך טריוויאלית, הרי הורים אמורים לאהוב את הילדים שלהם. זה חוק טבע כמו שהשמש זורחת במזרח ופרפר מתפתח מתוך הגולם והאדם נופל כלפי מטה. זאת רק אני שלא מפרשת את ההורים נכון. רק אני שרואה רע בכל הטוב שהם מרעיפים עלי. מה שהכי מבלבל זה התגובה הזאת של כולם, שתמיד גרמה לי להרגיש שזאת אני. הרי כל ההורים קשים לפעמים עם הילדים שלהם.
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
“יש לי עוד מלא חלומות. לזכות להכרה ביצירה שלי, להגדיל עוד את ההוצאה לאור, וכמובן להגשים חלומות עם הבנים, לטוס לג’ונגלים באפריקה ובכלל, לראות אותם גדלים ומגשימים את החלומות שלהם.”
הספר “מה שנצרב” זמין באתר ‘עברית‘ וגם באתר ההוצאה “קינמון“
הוספת תגובה