מאת לין סלומון
סרט, הבוחן עולם בו רגשות מנוהלים לפי חוזה ומגלה שהאקט החתרני ביותר אינו אהבה אלא התמדה. הוא אמר שיגיע.לא הבטחה חגיגית, לא מחווה קולנועית מודגשת. משפט קטן, כמעט טכני. בסרט שבו אפשר לשכור נוכחות לפי שעה, זו כבר חריגה שקטה: נוכחות שלא ממהרת להיגמר.
ברנדן פרייזר, מגיע שוב. בזמן. הילדה מחכה. לא כי זה כתוב בחוזה, אלא כי בפעם הקודמת הוא גם הגיע. וכך, מבלי שאיש יחתום על דבר, נוצר כאן הסכם אחר, כזה שלא מבטיח רגש, רק התמדה.
״רגשות להשכרה״, אינו מתעניין באמת בשאלה מהו רגש, אלא במה קורה כשמנסים לנהל אותו. הבמאי בונה מערכת מתוקתקת: רגשות נכנסים, רגשות יוצאים, הכול זמני, הכול מתוחם. המנגנון, מאפשר נוכחות אך מקפיד להגביל את משכה. זהו קולנוע של סדר, של תפעול, של יעילות. אבל בתוך הסדר הזה, הסרט מתעקש לבחון מה קורה כשמישהו נשאר. העלילה עצמה מתקדמת דרך חזרתיות. אין כאן תפניות גדולות, אלא פעולות קטנות שחוזרות על עצמן: הגעה, שהות, חזרה. הזמן אינו רק מסגרת הוא חומר הגלם. הרגש אינו מתפרץ, אלא מצטבר. לא דרך רגע חד, אלא דרך התמדה המתחילה, להרגיש לא נוחה.
פרייזר, משתלב במהלך הזה, בדיוק משום שהוא מסרב לזרימה החלקה של המערכת. המשחק שלו מינימליסטי, כמעט סרבני. הגוף כבד, הקול מאופק, והמבט אינו מחפש פתרון מהיר. הוא נראה כמו מישהו שנוכח, אבל לא יודע או לא מוכן, להיעלם בזמן. בעולם, המאפשר נוכחות זמנית בלבד, זו כבר עמדה.הקשר עם הילדה נבנה באותו אופן. אין כאן “רגע מרגש” שנועד לסמן התקדמות. אין שיא דרמטי. יש חזרתיות. היא מחכה. הוא מגיע. שוב. ושוב. הקשר, אינו תוצאה של כוונה רגשית, אלא של התמדה. הילדה אינה נקשרת לדמות, אלא לפעולה שחוזרת וכשהפעולה חוזרת מספיק פעמים, היא מפסיקה להיות זמנית גם אם המערכת מתעקשת אחרת.
נדמה שהבמאי אינו מבקש לטעון טענה פשוטה על משפחה או אהבה. הוא בוחן מה קורה כשזמניות, כערך תרבותי, פוגשת מישהו שלא מחפש סעיף יציאה. זהו סרט שמדבר על רגש, אבל גם על עבודה רגשית: על עולם שבו נוכחות, תשומת לב וקשר הפכו למשאבים מנוהלים. לא רק ביפן, אלא בכל מקום שבו הכול חייב להיות מתוחם, מתוזמן, ניתן לסיום. בהקשר הזה, המשרד, בו פועלת המערכת אינו רק לוקיישן, אלא דימוי. מקום המאפשר נוכחות אך מתוכנן למנוע התמדה. ובכל זאת, גם שם מתפתחת קהילה זמנית. עובדים נשארים מעבר לנדרש, מחזיקים זה את זה, מייצרים קשר במקום שאמור להישאר פונקציונלי בלבד. לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך חיכוך אנושי פשוט. משהו, הקורה כשאנשים נוכחים מספיק זמן כדי לא להישאר זרים.
אפשר לקרוא את הסרט כמעין מכונת כביסה כפולה: מערכת חיצונית שמסתובבת לפי כללים ברורים, ומערכת פנימית שמייצרת חיכוך בלתי צפוי. הכול בתנועה, הכול זמני לכאורה ובכל זאת, משהו עובר תהליך. לא הרגש עצמו, אלא האנשים המפעילים אותו. התמדה, כאן, אינה מטרה היא תופעת לוואי. החוזה הוא הסמל החוזר של הסרט. מסמך המגדיר גבולות, משך זמן, תנאים. הוא מאפשר נוכחות אך מקפיד לסמן את הקצהּ. מולו עומדת המילה. הבטחה קטנה, לא רשמית, שאין לה סעיף יציאה ברור. הסרט אינו מציג זאת כפתרון רומנטי, אלא כמתח מתמשך. בעולם המתגמל זמניות, מי שמתעקש להישאר מתחיל להיראות חריג.
ועדיין, הסרט עצמו לא תמיד הולך עד הסוף עם הבחירה הזו. יש רגעים בהם הוא עוצר להסביר, לרכך, לסמן מסקנות. מאין חשש להשאיר את הצופה לבד עם האי־נוחות בהתמדה, המייצרת. הזהירות הזו, מונעת ממנו להיות חתרני באמת. הוא חכם, אך מהוסס. מדויק, אך לא תמיד נועז.
ובכל זאת, המהלך נותר ברור. ״רגשות להשכרה״, מציע מבט מפוכח על עולם המאפשר נוכחות, אך נבהל מהתמדה. הוא אינו מהלל את מי שנשאר ואינו מגנה את המערכת. הוא פשוט מראה את הרגע שבו השהות הארוכה מדי מפסיקה להיות שירות ומתחילה להיתפס כהפרעה.
החוזה מאפשר נוכחות אבל לא התמדה.
בכיכובם של: ברנדן פרייזר (הלוויתן), טקהירו הירה ומארי יממוטו. הסרט הזה, מראה כמה מהר מי שלא מחפש סעיף יציאה, הופך לבעיה.
הסרט בבתי הקולנוע מ-15.1.26
הוספת תגובה