מאת: אלינה קרלטון, נטורופתית (N.D)
והקטע המצחיק הוא שזה לא רק “טעים”. לשוקולד יש היסטוריה, כימיה, תרבות, והרבה מאוד פסיכולוגיה. והוא גם אחד המאכלים הכי מבלבלים שיש: מצד אחד “תענוג”, מצד שני “אני לא מאמינה שאכלתי את זה”, ומצד שלישי – “למה אני בכלל משתוקקת לזה עכשיו?”.
רגע של היסטוריה, כי זה חלק מהקסם
עוד הרבה לפני שהשוקולד היה לב אדום בקופסה עם סרט, קקאו היה טקס. במרכז אמריקה הקדומה שתו משקה קקאו מריר, מתובל, לפעמים גם בטקסים של כוח, מעמד וחגיגה. החיבור הישיר ליום האהבה הוא כבר פרק הרבה יותר “ויקטוריאני”: במאה ה־19, שוקולד הפך להיות מתנה רומנטית-שיווקית מושלמת. קופסאות שוקולד מעוצבות בצורת לב (עם קופידונים, ורדים וכל החבילה) עשו את זה רשמי: שוקולד = אהבה שאפשר לאכול.ומה שמעניין? זה תפס לא רק כי זה מתוק. זה תפס כי לשוקולד יש יכולת נדירה להרגיש “אינטימי”. הוא נמס. הוא רך. הוא חם. הוא עוטף. ובמילים פשוטות: הוא מזכיר לגוף עונג.
אז מה זה באמת שוקולד
בבסיס, שוקולד מגיע מפולי קקאו שעוברים תהליך: תסיסה, ייבוש, קלייה, טחינה – ואז מתקבלים רכיבים כמו מוצקי קקאו וחמאת קקאו. משם משחקים עם סוכר, חלב, טחינה של המרקם (רפינינג), ועיבוד כמו קונצ’ינג שיוצר את המרקם החלק וה”שוקולדי” שאנחנו מכירות.ופה מגיע ההבדל שהכי חשוב להבין ביום האהבה, כשיש ים אריזות נוצצות: לא כל מה שנראה כמו שוקולד נותן את “אפקט השוקולד”.
שוקולד מריר מכיל יותר מוצקי קקאו (בדרך כלל גם יותר רכיבים פעילים מהקקאו), ופחות חלב.
שוקולד חלב עדיין שוקולד, אבל עם יותר סוכר וחלב, ולכן “נגיש” יותר לחך – וגם קל יותר לאכול ממנו בלי לשים לב.
שוקולד לבן הוא הסיפור השנוי במחלוקת: הוא עשוי בעיקר מחמאת קקאו, סוכר ומוצקי חלב – אבל בלי מוצקי קקאו. כלומר, מעבר לזה שאין לו את המרירות ואת הצבע הכהה, הוא גם כמעט לא מביא איתו את ה“בונוסים” הבריאותיים של הקקאו — כמו פלבנולים ונוגדי חמצון, שהם בדיוק מה שהופך שוקולד מריר למשהו שהוא יותר מסתם מתוק. ועדיין, כן, פורמלית הוא נחשב “שוקולד” אם הוא עומד בדרישות התקן (למשל אחוז מינימלי של חמאת קקאו).
למה יש לנו חשקים לשוקולד
כאן אני מדברת כנטורופתית, אבל גם כאישה שחיה בעולם: חשק לשוקולד הוא לפעמים רעב, לפעמים רגש, לפעמים עייפות, ולפעמים… פשוט שוקולד שעבר לידך בזמן הלא נכון.מחקרי סקירה על “cravings” מצביעים על משהו מאוד בסיסי: הרבה פעמים זה לא “חומר אחד קסום” בשוקולד, אלא השילוב המנצח של שומן + סוכר + מרקם + ארומה – קומבינציה שהמוח שלנו פשוט מתגמל עליה.עכשיו תוסיפי לזה סטרס, שינה לא משהו, יום עמוס, או רגע של “מגיע לי” – וקיבלת מתכון לחשק שהוא יותר חזק מרוב כוח הרצון האנושי.
ויש גם את הזווית המחזורית/תרבותית. שוקולד הוא אחד החשקים הכי “סמליים” סביב הווסת, ובספרות יש דיון מעניין: מצד אחד יש מי שמחפש הסברים פיזיולוגיים, מצד שני יש מחקר שמציע שהשוקולד הפך ל”אוכל מנחם לגיטימי” תרבותית סביב הימים האלה, ולכן החשק אליו גם מושפע מנורמות והרגלים.במילים שלי: לפעמים הגוף מבקש אנרגיה, לפעמים הוא מבקש נחמה, ולפעמים הוא פשוט למד ששוקולד הוא הדרך הכי קצרה לקבל “חיבוק” בלי לבקש אחד.
ולמה הוא מרגיש “מיני”
בואי נגיד את זה בלי להתייפייף: שוקולד הוא סנסואלי. הוא נמס על הלשון, הוא מתחמם, הוא משאיר טעם, והוא עושה “אפטר” שמרגיש כמו נשיקה ארוכה.אבל מבחינה מדעית, הרבה מהמיתוסים (“יש בו חומרים של אהבה!”) צריכים דיוק. כן, יש בשוקולד חומרים כמו תיאוברומין וקפאין במינונים קטנים, ויש בו רכיבים שמדברים את שפת ה”עירור” העדין.
ויש אפילו דיונים על תרכובות שקשורות למערכת האנדוקנבינואידית (הקשר ל”תחושת טוב”), אבל החוקרים מציינים שכמויות של רכיבים מסוימים במזון לרוב נמוכות מכדי לייצר אפקט פסיכואקטיבי משמעותי בפני עצמן.אז מאיפה מגיע ה”מיני”?מהגוף ומהסיפור. שוקולד הוא טקס. הוא מתנה. הוא תשומת לב. הוא סמל של פינוק. והוא חלק מסצנה רומנטית שהתרבות חזרה עליה מספיק פעמים כדי שהמוח שלנו ילחץ Play אוטומטית.
“על פי מחקרים”: מה באמת יודעים על שוקולד ומצב רוח
כאן חשוב לי להיות הוגנת: שוקולד הוא לא טיפול, והוא לא תחליף לקשר טוב, שינה טובה או נשימה עמוקה. אבל כן יש מחקרים מעניינים על המרכיב שנקרא פלבנולים של קקאו ועל קשרים למערכות בגוף שיכולות להשפיע גם על תחושה.לדוגמה, ה־EFSA (הרשות האירופית לבטיחות מזון) אישרה ניסוח מדעי שלפיו פלבנולים של קקאו מסייעים לשמירה על הרחבה תקינה של כלי דם (תפקוד אנדותל), בתנאי צריכה יומית בכמות מסוימת.ובתחום מצב הרוח והסטרס, יש מחקרים בבני אדם שמצאו קשרים אפשריים:
מחקר התערבותי אקראי מצא שצריכת שוקולד מריר מאוד (85%) נקשרה לשיפור במדדי מצב רוח, לצד שינויים במיקרוביום (חיידקי המעי) באנשים בריאים.ומחקר אחר בדק תגובת סטרס ומצא ששוקולד מריר עשוי להשפיע על תגובת הגוף לסטרס אקוטי במדדים הורמונליים מסוימים. המשפט הכי נטורופתי שלי על זה: יש כאן פוטנציאל מעניין, אבל זה לא קסם. וגם – האיכות וההרכב משנים הכול.
נקודת מבט נטורופתית: איך להפוך שוקולד ל”אהבה” ולא ל”דרמה”
ההבדל בין שוקולד שעושה לך טוב לבין שוקולד שעושה לך כאב ראש רגשי הוא בדרך כלל לא שוקולד. הוא הסוכר, הכמות, והאם אכלת אותו כשהגוף שלך כבר היה על הקצה.שוקולד מריר איכותי (נניח 70% ומעלה), עם רשימת רכיבים קצרה, לרוב ייתן את ה”טעם” ואת ה”חוויה” בלי לדחוף אותך לרכבת ההרים של הסוכר. שוקולד חלב, במיוחד כזה שמלא תוספים וסוכר, הרבה פעמים יפעיל חזק יותר את מנגנון ה”עוד ביס אחד” – כי זה בדיוק השילוב שהמוח מתגמל עליו.ועוד משהו קטן שאף אחד לא אוהב להגיד בקול: עיבוד משנה רכיבים. תהליכים כמו Dutch processing (אלקליזציה) יכולים להפחית משמעותית חלק מהפלבנולים בקקאו.כלומר, אם את מחפשת “יותר קקאו, פחות תוספות” – לא רק האחוז חשוב, אלא גם איך עיבדו את הקקאו.
ולסיום, כי זה יום האהבה ולא יום הביקורת העצמית
בסוף, שוקולד הוא לא רק מה שהוא עושה בגוף. הוא מה שהוא מסמל: פינוק, תשומת לב, משחק, רוך. אולי בגלל זה הוא מרגיש “מיני” – כי הוא מזכיר לנו שמותר ליהנות בלי להסביר יותר מדי.ואם יש משהו שאני מאחלת לך ליום האהבה הזה, זה שתאכלי שוקולד כמו שאוכלים אהבה: לא בלחץ, לא באשמה, לא בחטף. עם נוכחות. עם חיוך. ועם מספיק איכות כדי שהגוף יגיד “תודה”, לא “מה עשית לי עכשיו?”.בסוף, אהבה זה לא רק למישהו אחר. לפעמים זה פשוט לבחור את השוקולד שמכבד אותך.
יום אהבה שמח:)
הוספת תגובה