כך מצא את עצמו מצד אחד משנן שמות של שירים שמשודרים ב-MTV בשעות שאף אחד לא באמת צופה, ובמקביל קורא באדיקות את הידיעות הכי קטנות ושוליות בעיתון הספורט. הוא גם היה מקפיד לעשות את מה שכולם עושים: כדורגל במתנ”ס, צופים, ישיבות עם חברים. ילד ‘חנון’ להגדרתו, חף מהתנסויות קיצוניות.
לסקרנות הרבה שהציג עוד מילדות לשולי ולנישתי, יש ודאי חלק גדול בעיצוב דמותו הבוגרת. גם בקריירה המקצועית כעיתונאי, זכה לסקר ולכתוב על ענפי ספורט שנחשבים לפחות פופולריים ומוכרים לקהל הרחב, בהם משחק הפוקר שהפך פופולארי מאוד בשנה האחרונה.ספר הביכורים שלו, “ברור שיבוא אס”, (קינמון), עוסק גם הוא במשחק הפוקר, תחום שהספרות העברית לא נגעה בו כמעט בכלל, ונחשב לפחות בראייה ציבורית רחבה כשנוי במחלוקת ונגוע בסטיגמות רבות.
מה משך אותך למסלול הכתיבה, בסופו של דבר?
“כמו שיש אנשים שמספרים ומתמטיקה זה הדבר שהכי בא להם בטבעיות, אני מאז ומתמיד הרגשתי בנוח עם מילים ואותיות. לימדתי את עצמי לקרוא עוד לפני כיתה א’ ומעולם לא העירו לי על שגיאות כתיב. הפעם הראשונה שהרגשתי ממש את חדוות הכתיבה ואולי אפילו קנאת סופרים מוקדמת הייתה בסביבות כיתה ג’-ד’, כשבמסגרת שיעורי בחירה בבית הספר, שובצתי בשיעור שנקרא “עיתון קיר” אצל המורה ברק אטקין. ברק לימד אותנו את יסודות הכתיבה והעיתונאות ויחד איתו הכנו מעין עיתון שפורסם על הקיר במסדרון בית הספר. עד היום אני זוכר לטובה את השיעור ההוא, אך מעבר לכך, ברק פרסם באותם ימים ספר ילדים נהדר בשם “למד אותנו בונפרט!” שכתב ביחד עם תלמידי כיתה ט’ בבית הספר. אני זוכר היטב את ההערצה והקנאה שחשתי כלפי אותם ילדים גדולים כשהם מכרו את הספר בדוכן שהוצב ביום ההורים. הרגשתי אז שלכתוב ספר זה הדבר הנשגב ביותר שאדם יכול לעשות.
למרות ההתלהבות שמילאה אותי אז ועל אף שקראתי הרבה מאוד ספרים כילד, לא הייתי הנער שכותב שירים וסיפורים למגירה. אני חושב שהפעם הראשונה שבה הרגשתי שאני יכול לגעת באנשים באמצעות כתיבה הייתה בצבא, כשהתנדבתי לכתוב ברכות לחיילים שהשתחררו מהיחידה. הפידבקים החיוביים שקיבלתי אז, גרמו לי להבין שאולי קיימת בי איזושהי יכולת שכדאי לנסות ולחקור ולפתח בהמשך חיי. זמן לא רב אחרי הצבא הגעתי כמעט במקרה לעבודה בתקשורת בתפקידי כתיבה ועריכה. 18 שנים אחרי, אני עדיין מתפרנס מכך.”
מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים, ולמה דווקא היא המשמעותית?
“הכי קלישאתי, הכי נכון – הלידה של הילדים שלי. וכדי שזו לא תהיה תשובה סאחית לגמרי, אציין כי הלידה של בתי הקטנה הייתה בגדר הרפתקה של ממש. היא כל כך מיהרה לצאת החוצה, שהחליטה לצאת לאוויר העולם אצלנו בבית, בחדר השינה שלנו, בסיוע מתנדבים של מד”א שהצלחנו להזעיק ממש ברגע האחרון וכשזוגתי הלביאה כמובן ללא אפידורל. ייאמר לזכות הקטנטנה שהיא הייתה כל כך מהירה, שהיא הקדימה אפילו את התקף החרדה שהייתי חוטף בוודאות אם כל האירוע הזה היה נמשך עוד 5 דקות נוספות.”
מה מניע אותך להרגיש רלוונטי ומשמעותי עבור אחרים, בחיי היום יום שלך?
“אני מניח שזו בעיקר חרדת הזמן שלי, ההכרה בכך שהשהות שלנו בעולם הזה קצובה וכל מיני חישובי גיל מדכאים שלצערי אני לעיתים שוקע בהם. כל אלו גורמים לי לייסורי מצפון מוגזמים בכל פעם שאני מרגיש שאני מוריד את הרגל מהגז, או כשאני מתקשה להחליט מהו הדבר הבא שמתחשק לי להשקיע בו את כוחותיי.”
איזה ויתורים עשית בחיים בכדי לצמוח באופן אישי?
“התחלתי לעבוד בתקשורת בגיל צעיר מאוד תוך דילוג על הטיול של אחרי צבא, אבל זו הייתה בחירה מודעת שקיבלתי מרצוני, כך שאני לא רואה בכך ויתור יוצא דופן. מקום אחד שבו אני כן מרגיש מעט פספוס הוא בלימודים האקדמאיים. למדתי תסריטאות ואני מרגיש שבגלל שהמשכתי במקביל לעבוד במשרה מלאה בתקשורת, לא השקעתי בלימודים כפי שהייתי רוצה ולא הפקתי תוצרים באיכות שאני מצפה מעצמי.מעבר לכך, יש שיגידו שבעצם הבחירה בקריירה סביב כתיבה, אם זה בעיתונות או בכתיבת פרוזה, ויתרתי או לפחות הורדתי משמעותית את סיכויי להתעשר, אבל כסף מעולם לא היה דבר שהניע אותי או שהייתה לי תשוקה יוצאת דופן כלפיו. אני מכיר בחשיבותו של הכסף, אבל אני מכיר גם בחשיבות הגדולה אף יותר של רווחה נפשית, וזו לא תוכל להתקיים אם אעבוד בעבודה שלא מעניינת אותי.”
מה מעורר בך פחד?
“קיימת בי רתיעה גדולה מעימותים עם אנשים. כשאני פונה למישהו בידיעה כי דבריי עלולים להרגיז אותו או לעורר אצלו התנגדות, אני חושב אלף פעם איך ללכת בין הטיפות ולעדן את המסר. אחת מהסיבות שכל כך נהניתי מכתיבת הספר ומכתיבת פרוזה בכלל היא השחרור המוחלט שאני חש מול מסך ה-Word. כשאני יוצר, אני לא מטיל על עצמי אף צנזורה ולא מודאג מלעצבן או לא למצוא חן. שימח אותי מאוד לקבל מאחד מקוראי הבטא הערה על קטע מסוים בספר שהרגיש לו שכתוב בשפה גסה מדי. הסכמתי איתו וניסחתי מחדש, אבל גם הייתי מרוצה מכך שיצא ממני משהו בוטה שסביר להניח שלעולם לא היה יוצא מהפה שלי בפרהסיה. חוץ מזה אני גם ממש פוחד מרכבות הרים. לא מתקרב אליהן.”
בשעות הפנאי, מה אתה אוהב לעשות?
“נולדתי בתאריך לידה זהה לאריק איינשטיין, בהפרש של כמה עשורים כמובן. בניגוד אליו לא התברכתי בכישרון שירה או משחק, אבל בדומה אליו גם אני “אוהב להיות בבית”. בשביל רוב פעילויות הפנאי המסבות לי אושר, אני לא צריך לצאת מהבית. אם זה צפייה בסדרות ובסרטים, קריאת ספרים או האזנה למוזיקה. אפילו פוקר, מעיסוקי הפנאי האהובים עליי, אני מעדיף לשחק אונליין מול המחשב בבית.”
כתבת ספר מאוד כל-ישראלי, אבל גם מאוד יוצא דופן. מדוע בחרת דווקא בסיפור הזה?
“בעבר הדי רחוק בטרם גיליתי את העולם של פוקר אונליין, וכשרציתי לצאת קצת מאזור הנוחות של המשחק הקבוע עם החבר’ה שלי בשבת בערב, הזדמן לי לשחק מעט פעמים במקומות מעט מפוקפקים, אלו הקרויים בעגת הפוקר המקומית, “פארטיות”.אני זוכר שכשסיפרתי לחברים שלי על כך, התגובה המיידית שלהם הייתה צחוק. אני לגמרי מבין אותם. המחשבה על טיפוס חנון כמוני שמתיישב בשולחן פוקר עם כל מיני טיפוסים שנויים במחלוקת בהחלט משעשעת.
אני מבחינתי חשבתי שיש כאן קונפליקט מעניין שאפשר לפתח לסיפור דרמטי. פוקר הוא אחד המקומות הבודדים שבהם “החנונים” יכולים לנצח את אותם טיפוסים מפוקפקים במשחק שלהם. הרי אותם שחקני פארטיות טיפוסיים לא יתרשמו כשהחנון יקבל 100 בבגרות במתמטיקה. הם יגידו לעצמם שהוא חרשן. אבל כשהוא בא לשולחן הפוקר ולוקח מהם את הכסף שלהם במקום שבו היו בטוחים שהם האריה, מלך הג’ונגל, זה כבר מערער אותם ולפעמים גם מכניס אותם למגננה. המפגש הזה שמתרחש בפארטיות בין “שחקני הפוקר החדשים” טיפוסים שהם מאוד מתמטיים ואנליטיים, אבל לא תמיד מצטיינים בהתנהלות היומיומית והחברתית בחיים, לבין הדור הישן של שחקני הפוקר, מהמרים מחוספסים, מאוד סיקרן אותי ועורר בי חשק לספר עליו.”
פרט איך הדמויות והעלילה מתחברות לסיפור חייך האישי. ככל שתרצה לפרט.
” את “קריירת הפארטיות” שלי, שהייתה קצרה מאוד, סיימתי ברגע שבו גיליתי את הפוקר אונליין ומצאתי מקומות מהוגנים יותר לשחק בהם. ועדיין, חלק מהדמויות המופיעות בספר מבוססות על טיפוסים שונים שנתקלתי בהם כששיחקתי פוקר.בניגוד לגיבור הספר, אני תמיד ראיתי בפוקר כתחביב ומעולם לא התיימרתי לשחק פוקר באופן מקצועני או להתפרנס מהמשחק, אבל אני כן חושב שאני חולק עמו קווי דמיון בתשוקה למשחק , ברצינות המעט מופרזת שאנחנו מייחסים לו ובתחרותיות.עם זאת, כאדם שקול ומחושב, החושש מסיכונים גדולים אני מעולם לא ביקרתי בתהומות שאופק, גיבור הספר, מבקר בהם במהלך קריירת הפוקר שלו. אני חושב שבאיזשהו מקום שלחתי את גיבור הספר שלי לחצות את הגבולות שאני מעולם לא העזתי לעבור.”
ספר לנו מעט על האיזון שבין הנפש והחומר, הכתיבה והיום יום ואיך הם באים לידי ביטוי בכתיבה שלך?
“תזונה רוחנית היא חלק נכבד מהיום-יום שלי. אני נמצא בחיפוש מתמיד אחר יצירות, בעיקר סדרות, סרטים, ספרים ומוזיקה, שיחשפו בפניי עוד פיסה מהחוויה האנושית ויפרטו על עוד רגש שלא הכרתי בנשמה שלי. לא סתם בחרתי במילה “תזונה”, אני מתייחס לכך ממש כאל מזון שנחוץ כדי לתחזק את הגוף שלי – וכמו במזון יש בריא וחיוני יותר ויש גם סוכרים ופחמימות ריקות שלא תורמים לבריאות אבל עושים טוב בנשמה.
ואם צפייה בסדרות, קריאת ספרים והאזנה למוזיקה היא התזונה – כתיבה היא יותר כמו אימון כושר. פעולה שאני יודע שחשוב שאעשה באופן סדיר כדי להימנע מהתנוונות של הגוף והשרירים ומעלייה לא מבוקרת במשקל, אבל לא תמיד יש לי את הכוח לגשת אליה ואני ממציא לעצמי לעיתים תירוצים כדי להימנע ממנה. ועדיין, כמו באימון, בכל פעם שאני כן משנס מותניים ויושב לכתוב, אני חש לאחר מכן את הסיפוק ואת תחושת ההתעלות הנעימה.”
בחרת לכתוב בספר על יחסים בין אב ובנו, בין אנשים ועל משחק שלפעמים נתפס כבעל דימוי שלילי בקרב לא מעט אנשים בישראל. מדוע זה הכיוון שמוביל את הסיפור?
“מעבר לסיבות שכבר ציינתי לבחירה בפוקר כנושא לספר הביכורים שלי, בדיקה קצרה שערכתי גילתה שלמרות הפופולאריות העצומה של המשחק והאלמנטים הדרמטיים החזקים שהוא מכיל, לא נעשו המון יצירות בדיוניות על פוקר, בטח לא בעברית. במובן הזה מילאתי אחר ההנחיה שמופיעה בכל רשימת עצות לכותבים מתחילים: כתוב את הספר שאתה מרגיש שחסר על המדף.
הדימוי השלילי של הענף לא היווה חסם עבורי, אבל כן הגביר את הספק ואת התהיות לגבי האופן שבו אנשים יתייחסו לספר והגבות שיורמו בפניי כשאספר שאני כותב ספר המתרחש בעולמות הפוקר המחתרתיים בישראל. אירוע לא צפוי שהתרחש תוך כדי כתיבת הספר והקל מאוד על הדאגות הללו היה ההצלחה המסחררת בנטפליקס של הסדרה “גמביט המלכה”, שלמרות שעסקה בשחמט הצליחה לגעת גם במיליוני צופים שמעולם לא ביצעו הצרחה. אני חושב שבנקודה הזו הבנתי שהעיקר הוא לייצר סיפור טוב עם עלילה סוחפת ודמויות חזקות ומעוררות הזדהות. האמנתי שאם אצליח בכך, אוכל לגעת גם בקוראים שמעולם לא שיחקו פוקר ואפילו בכאלו שנרתעים מפוקר.
הבחירה באב המהמר המכור וביחסים הסבוכים עם בנו הגיבור נועדה גם כדי להעמיק את הקונפליקט של הגיבור וגם כדי להציב לו מעין פצצת זמן שהופכת את המסע שלו בעולם הפוקר ואת הצורך שלו להתקדם בהיררכיית המשחקים לדחוף ובהול יותר. הוא לא משחק פוקר רק כדי להגיע לאליפות העולם בלאס וגאס, אלא גם כדי להציל את אביו השקוע בחובות ומסובך עם עבריינים. מעבר לכך, הרגשתי שהיחסים בין האב המהמר חסר השליטה לבין הבן, המהמר המחושב, מסייעים ביצירת הבחנה בין פוקר, משחק המשלב בין מזל ויכולת, לבין משחקים על טהרת המזל.”
מה קיווית שהספר הזה יהיה עבור מי שקורא בו? מה הדרך שאת מקווה שהוא יעשה בעולם עבור אנשים?
“קיוויתי שמסע הגיבור והתשוקה שהוא מפגין כלפי השאיפות והחלומות שלו יהיו מספיק משכנעים כדי שהם יסחפו אחריהם גם אנשים שאוהבים פוקר וגם כאלו שמעולם לא נחשפו למשחק. היה לי חשוב שחוויית הקריאה תהיה קולחת וזורמת, ולכן אין פידבק שיותר משמח אותי מאנשים שמספרים לי שהם סיימו לקרוא את הספר בתוך זמן קצר. אני מקווה שהספר הזה יצליח לנפץ סטיגמות ושגם אנשים שנרתעים מנושאים כמו פוקר או הימורים, לא יחששו לקרוא אותו.”
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
“באופן שבו אני רואה את זה, כתיבת ספר אחד עדיין לא הופכת אותי ליוצר. אני שואף להיות יוצר במהות שלי – אדם שמפרסם יצירות, בין אם ספרים, תסריטים, שירים או כל דבר אחר שיבקע ממני, באופן סדיר. החלום הוא שהיצירה תהפוך לחלק מהזהות שלי ושאהיה עסוק כל הזמן בעשייה ובתכנון ובמחשבות על היצירה הבאה.”
פוקר נתפס כמשחק מסוכן, אבל עבורי הוא זירה בטוחה. המקום שבו אני יכול להתמודד גם עם אנשים שביומיום לא הייתי מעז להתעסק איתם. בניגוד לרחוב, בשולחן הפוקר לאגרופים שלי יש משמעות. פה אני יודע לחבוט ואפילו לבעוט בעוצמה ביריב החבוט שמוטל על הקרקע.
את הספר “ברור שיבוא אס”, אפשר להשיג באתר המחבר ובאתר ההוצאה קינמון, וגם באתר ‘עברית’.
הוספת תגובה