מאת לין סלומון
הכתב הכחול עומד על הקיר ודופק. “סאמעק”. קו חי, מעט רועד, כמו מחשבה שנכתבה מהר מדי כדי שלא תיעלם. סביבו לבן פתוח, מרחב המאפשר למילה להתרחב, להתקיים, להישאר. היא גלויה, חשופה, ללא גרפיקה מתוחכמת. היא נוכחת. בנווה שכטר האוויר מחזיק שכבה נוספת של מתח. גשם עדין שטף את האבן בחוץ רגע לפני שהכוסות הורמו. בפנים החולצות כבר ממתינות: לבן, כחול עמוק, חום אדמה. גזרות רחבות, יוניסקס, קרובות לעור. כתב יד שהפך להדפס. מחשבה שנהפכה לחומר.
עומר ונקרט, שבשנה האחרונה עבר מכותרות למציאות שכולנו נושאים, נכנס כעת לשדה אחר: אופנה כעדות. קולקציה הנושאת סיפור חי, בגדים המחזיקים אותו עליהם. הבד מבקש משמעות. הוא נושא משקל. כל הדפס הוא רישום תודעתי חי, כזה הנולד מתוך צורך להיאחז ומתוך רצון להיראות.המילים נכתבו בזמן קיצון ומקבלות כעת גוף. “חופש מחשבתי”. “עכשיו טוב”. ארבע הברות שפותחות מרחב שלם.
החולצה מפסיקה להיות אובייקט תלוי והופכת לתנועה שמחכה להילבש. בכניסה לחלל תלויות החולצות כמו שורת החלטות. יין לבן מסתובב בידיים, תותים נמעכים קלות בין אצבעות, גבינות נחתכות בקוביות מדויקות מדי לערב שאינו מדויק בכלל. טקס פתיחה תל־אביבי מוכר רק שהפעם המילים שעל הבד אינן טרנד עונתי אלא תיעוד של זמן שנחרט בגוף. האירוח חמים, המסחר גלוי, והמתח ביניהם מוסיף שכבה באוויר.
הקהל נכנס והטמפרטורה משתנה. חברים, משפחות, פנים מוכרות מהמסך ומהחיים, ובעיקר תחושה שהערב הזה חורג ממסגרת תרבותית רגילה. בין האנשים עומדים גם אביתר דוד, טל שהם, גיא גלבוע דלאל, עדי טאוב, לצד בני משפחותיהם של קים דמתי ועידו ברוך ז״ל. אין צורך בהכרזה. המבטים מחליפים מילים. לרגע הכול מתכווץ ואז מתרחב חזרה. נגנים פורטים שירי לב והצלילים נשזרים בכתב הכחול שעל הקיר.
הכתב אינו מתיישר. הקווים נעים בחופש, כמעט בחוסר סבלנות, עוד רגע ממשיכים הלאה. חוסר דיוק זה, מדויק בדרכו ומשאיר את הרגע חי. הכחול העז פוגש לב אדום המבצבץ מתוך אחד הצילומים; דופק בתוך הלבן הרחב. האסתטיקה מחזיקה את המתח, נשימה מודעת, ערה. כשזמן נלקח, בד נעשה כלי למדידתו מחדש. מחשבה שנכתבה במרחב סגור עוברת אל חלל פתוח, משבי לגלריה, מכתב יד פרטי לחולצה שמוצעת למכירה.
עמדתי מול הכתב הכחול והרגשתי שהמילה לא מבקשת שאבין אותה אלא שאשא אותה. וכשהיא נלבשת, הסיפור פשוט יוצא לרחוב.
האופנה המקומית מכירה אירוניה, רפרנסים ושכבות. כאן פועל כתב יד ישיר. קו שמסרב להתיישר. מילה יומיומית שמקבלת משקל אחר ושומרת על החספוס שלה. “סאמעק” נעה בין זעם לעמידה, בין שחרור להישרדות, חלק מהלקסיקון המקומי וכעת גם חלק מהגוף. הערב עצמו נע על קו דק. צילום מהיר מתחלף במבט שמתעכב, שיחה על גזרה מתחלפת בשתיקה קצרה מול הדפס. זיכרון ומסחר מתקיימים באותו חלל, זה לצד זה. התקופה נוכחת, והבד סופג אותה. נונקרט אינו מבקש לסכם. הוא פועל. כותב, מדפיס, תולה, משחרר אל העיר. הבד הופך לעמדה. והשאלה מתחדדת. לא אם מדפיסים טראומה על חולצה, אלא מי אנחנו כשהיא כבר חלק מהיומיום שלנו.
אצרה והפיקה היוצרת גילי סיוון – כהן.
הוספת תגובה