איציק מאנגער, תיעד, בשירו “על הדרך עץ עומד” משנת 1942, אולי, עוד מבלי שהבין את עוצמת האסון, את סופה של יהדות מזרח אירופה וקיומה בן אלף השנה. השיר נכתב ביידיש, ותורגם בידי נתן יונתן, המשורר והמתרגם שהנחיל לדור המדינה הרבה מן השירה המכוננת של בני דורו- החל משירת היידיש וכלה בשירים הרוסיים שגויירו לטובת המדינה הצעירה שעדיין לטשה עיניה אל האידיאל הסוציאליסטי שנותר שם במזרח אירופה. השיר שעוסק בעץ ששוכניו נאלצים לעזבו, הוא אולי אחד מן השירים האופיינים למאנגער המשורר המיוסר, חסר המולדת, שנע ונד, עד שבאחרית ימיו הגיע לישראל ומת בה מקץ חודשים אחדים, גלמוד, חסר כל. בחייו ובמותו שיקף את מראה פניו של דור של יהודים, פליטים מארצם ומתרבותם.
במופע שהתקיים בתיאטרון גבעתיים, סיפרה קניג לקהל, בשפה האבודה ההיא, ביידיש, על אודות מפגש של מאנגער עם שרידי המורדים שנותרו לאחר מרד הגיטו באפריל ארבעים ושלוש, בטקס הקמת אנדרטת הזכרון למרד שנוצרה בידי הפסל נתן רפפורט, יליד העיר, טקס שנערך בפולין שכבר מצאה עצמה מאחורי מסך הברזל בחודש אפריל 1948. אחד מן השורדים סיפר למאנגער, כי כשהבינו המורדים המתבצרים במעמקי האדמה על חורבות הרובע ההרוס כי המרד נכשל, פצחה אחת מן הלוחמות בשירה חרישית, ושרה את שירו ההוא, אז בן השנה, של מאנגער – “על הדרך עץ עומד”. הלוחמת, כך סיפרה קניג, לא שרדה, והמילים אותם הכירה בעל פה, ספק נלחשו, ספק הושרו, כשהיא יודעת היטב כי היא הולכת אל מותה. היה זה רגע מצמרר באולם בגבעתיים 2025, ואולי סמלי שקינג בת ה 95, ניצבת במרכז הבמה, ושרה את השיר ההוא, ומפנה את הזרקור אל האנדרטה של התרבות היהודית האדירה שנכחדה בחרב באמצע המאה הקודמת, בדמות אותה בלדה. וקניג, שפנתה לרגע לקהל בעברית, לא יכלה שלא לאזכר את אירועי אוקטובר, ולהעיר כי לא חשבה כי תצטרך להתמודד עם אירוע אסון נוסף, מבלי לכנותו שואה וכך קשרה את הקצוות שבין הקיום הישראלי, היהודי, השפה המודחקת והטראומה המכוננת שנקשרת בין אם נרצה, אם לאו, בשפה ההיא, שהייתה שגורה על לשונם של 10 מיליון יהודים. נפוצה יותר מאשר העברית כיום.
במופע המהפנט – קניג, מאנגער, וגם חלקו של הקהל, היו לרגע, כולם, אנדרטה לתרבות שנותרה מוזיאון לקיום יהודי בן אלף שנה. אנשי היידישפיל, השכילו להבין כי היידיש, כבר אינה שפת דיבור, אלא שפת תרבות, והיא דורשת קיומו של מוזיאון חי בדמות התיאטרון ובדמות המופעים דוברי השפה ההיא מבית היוצר של התיאטרון. גם כשהמופע בעברית, הוא מחפש להעמיד מציבת זכרון. במובן זה, היידישפיל, הוא מוסד תרבות ייחודי שיש לטפחו ולשמרו. אבל מעבר לרגע הטראגי העגום והמהורהר ההוא, שרתה בעיקר רוח של חיות ויטאלית ומתפרצת על מופעה של האשה שקשישותה היא נתון מספרי ותו לא, נתון שלא מתכתב ולו לרגע עם האנרגיות והכריזמה האדירה היוצאת ממבע עיניה, קולה ועמידתה של האשה הקטנה והמופלאה הזו.
כך למשל, מערכון יידיש, משנות השישים המוקדמות, שתיעד את אותם פליטים שהשתלבו במדינה הצעירה ויצרו מעמד ביניים חיוני דובר עברית בגלוי ויידיש לעתים בסתר, מעמד שמצא את מקומו ברחובותיה הצנועים של תל אביב והמשיך לקיים את חייו בסלון הבית – במשחקי ברידג’ ורמי-קוב בעידן של טרום הטלויזיה, עידן בו אנשים עדיין נפגשים מסביב לשולחן ובמרפסת. המערכון שהביא משהו מן ההוואי התל-אביבי של אלה שהותירו מאחוריהם את שפתם ותרבותם וניסו להקים לעצמם זהות חדשה, גרם ללא מעט מן המבוגרים שחיו את הימים ההם כילדים ונערים, להזיל דמעה של געגוע. את השירים המוכרים בזכרונם של בני הדור השני והשלישי לאותם בני התרבות ההיא, שרה קניג יחד עם המוזיקאי משה דנינו, שנשאל בעברית דוגרית אם הוא מבין יידיש, והנהן בחן לשלילה. ואכן, קיבוץ גלויות ססגוני, אפיין את המופע שבו רבים מן הצופים, כבר לא שולטים בשפה, אלא קוראים אותה מעל גבי כתוביות, הוא סגירת מעגל עבור אלה המבקשים להבין משהו אודות עצמם, הוריהם, משפחתם, וההיסטוריה היהודית המקופלת היטב בתרבות היידיש.ואותנו, דוברי העברית, שהיוו את רוב רובו של האולם, שהיה מלא מפה לפה בחתך גילאים מגוון, לקחה קינג למסע מסקרן, חוויה אנתרופולוגית, אבל בעיקר כזו שסוגרת מעגלים ומכה בנו שוב באמצעות הידיעה וההכרה כי היהודי שעינו האחת צוחקת והשניה בוכה, נותר כזה, גם עמוק לתוך העשור השלישי למאה העשרים ואחת.
תענוג!
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
ניתן להאזין לפודקאסטים של אורון שוורץ, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:
“ישראל הראשונה”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284
“משפט חוזר”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222
הוספת תגובה