מאת לין סלומון
המופע החדש של להקת המחול GRAY של תמיר גינץ ללהקת קמע בוחר להתחיל דווקא במקום שרבים נוטים לדלג עליו, האזור שבין שחור ללבן. מתוך אפור מתמשך, פיזי ומדויק, נבנית יצירה שמוותרת על הכרעות חדות ומעדיפה תנועה, משקל ונוכחות. מי בכלל מתחיל מופע ממקום אפור. ובכל זאת, GRAY עושה בדיוק את זה ומוכיח שאפור הוא לא אזור המתנה, אלא המקום שבו העניינים מתחילים לזוז. המופע נפתח בדואט פלרטטני, קליל, כמעט קומי. שני רקדנים משחקים במרחק, מתקרבים, נסוגים, שולחים מבט ומחזירים אותו ברגע האחרון. לצלילי Cherry Pink and Apple Blossom White יש הומור, יש סקסיות רכה, ויש קצב שמרפה את הגוף ומוריד דריכות. זה רגע שמכניס את הקהל פנימה דרך חיוך קטן, לא דרך הצהרה. אפור כאן בהיר, נעים, מפתה.
אבל כמו בחיים, הקלילות הזו לא נשארת לבד. לאט הקצב מתארך, התנועה מתכנסת פנימה, והגוף מפסיק לקרוץ החוצה ומתחיל לעבוד. פחות משחק, יותר משקל. פחות פוזה, יותר נוכחות. התאורה מתעמעמת בעדינות, לא כדי לייצר דרמה אלא כדי לנקות רעש. כאן האפור מתעבה, לא שחור, לא לבן, אלא כל מה שביניהם. מצב ביניים שמבקש מהצופה להאט רגע, להישאר.כשהקבוצה נכנסת לבמה, GRAY מחליף שפה. רקדני הלהקה נעים כאנסמבל חזק, מאומן, נטול כוכבנות. התנועה חזרתית, פיזית, תובענית, עבודה עם משקל, סיבולת, חזרות שמצטברות בגוף. הפסקול כבר לא מלטף, הוא חי, בועט, מניע קדימה. התאורה האפלולית חותכת את הבמה לשכבות של אור וצל, וכל פעם מתוך אותו גריי נולד מצב אחר, סדר, עומס, חיכוך.
זה מחול שכיף לראות גם כשהוא עובד קשה. הרקדנים לא מוכרים רגש. הם מחזיקים גוף. הסגנון עכשווי, פיזי, מדויק, מבוסס קריסות מבוקרות והתרוממויות שקטות. אין כאן וירטואוזיות ראוותנית, אבל יש שליטה, והשליטה הזו סקסית בדיוק בגלל שהיא לא מבקשת תשומת לב. הגוף חזק, נוכח, לפעמים מזיע, לפעמים מתעכב. אנושי. ואז משהו משתנה.לא פיצוץ. לא דרמה. סדק.הרצף נקטע, התנועה מתקרבת לרצפה, הקצב מתפצל. חלקים מהגוף יוצאים ונכנסים לאור, אחרים נשארים בצל. זה רגע של חוסר יציבות, לא כמשבר אלא כשלב. האפור כאן נהיה צפוף יותר, אבל ממנו נולדת תנועה חדשה, חדה יותר, פחות בטוחה בעצמה, ודווקא משום כך חיה.בהמשך, העננות מתחילה להתבהר. לא בבת אחת, בנשימות. הגוף נושא את מה שכבר עבר, העייפות נוכחת, אבל משהו מתארגן מחדש. התאורה מאפשרת לראות את המאמץ בלי לייפות. זו לא חזרה להתחלה, אלא תמונה חדשה שנולדת מתוך מה שהיה.כשהקבוצה חוזרת לדחיפה משותפת, היא כבר אחרת. פחות מתוחה, פחות מבקשת שלמות. סטיות קטנות, חיכוכים אנושיים, תנועה שמחזיקה את עצמה מבפנים. לא הרמוניה מבריקה, אלא חיות.
הסיום, לצלילי On the Nature of Daylight, לא ממהר לסגור. הגוף מחזיק מצב, לא פוזה. הקצב כמעט עומד, האור נשאר נמוך. אין קתרזיס ואין קו תחתון. האפור נשאר באוויר, לא כבלבול, אלא כבחירה. וזו אולי הנקודה היפה במופע של תמיר גינץ.הוא לא מנסה להכריע בין שחור ללבן.הוא נותן למה שביניהם לעבוד.כי גריי זה לא מצב ניטרלי.זה המקום שבו דברים זזים, משתנים, נטענים, מקום שנכנסים אליו ויוצאים ממנו עם טעם של עוד.
הוספת תגובה