על תנועה, על החלטה, על אנושיות, על בחירה להיות בחיים גם כשהדרך עדיין אינה ברורה. מה שעוצר אותנו הוא לא חוסר יכולת, אלא הוויכוח הפנימי. השפה שאנחנו מדברים עם עצמנו. המילים השקטות שמנהלות אותנו בלי שנשים לב. משפטים קטנים, עדינים, שמכבים רצון גדול. מחר. אחר כך. עוד לא הזמן. אולי זה לא בשבילי. הגוף שומע את המילים האלה, ועוצר.
אומץ מתחיל בדיוק שם. ברגע שבו הגוף קם לפני שהפחד מדבר. בשנייה שבה היד נשלחת קדימה כשהלב עוד רועד. זו איננה הוכחה של כוח. זו נשימה שמחזיקה פחד והחלטה יחד. זו בחירה לחיות, גם כשאין הבטחה. תנועה אמיתית נולדת ממחויבות. מנוכחות. מהידיעה שאתה כאן, שאתה בוחר להיות נוכח בחיים שלך, גם כשהכול עדיין לא ברור. צעד אחד בכל פעם. נשימה אחת בכל פעם. חיים שלמים נבנים כך. שפה מדויקת יוצרת מציאות מדויקת. מילה היא הוראה. כשהמילים שאנחנו אומרים לעצמנו מכוונות קדימה, הגוף מתיישר עם כיוון החיים. כשאנחנו מחליפים את המשפט “אין לי כוח” ב”אני עושה בכל מקרה”, משהו נדלק מבפנים. זה לא קסם. זה דיוק. הגוף מאמין למה שהמילים מספרות לו.
הרגע הנכון איננו מחכה מעבר לפינה. הוא נוצר ברגע שבו אנחנו מתחילים. ביטחון נבנה תוך כדי תנועה. כל החלטה קטנה שמבוצעת בזמן אמת שווה יותר מאלף מחשבות שלא יצאו לדרך. המעשה יוצר את האמונה. תנועה איננה חייבת להיות גדולה. לפעמים זו נשימה ארוכה. שיחת טלפון שנדחתה. מילה שנאמרת אחרת. מבט שמחליף שתיקה. אלו לא פעולות קטנות. אלו פעולות שמניעות חיים שלמים. הכאב הוא חלק מהתנועה. כשהוא הופך לחלק ממנה הוא מצמיח. כשהוא נעצר הוא קופא. ההבדל הוא הכיוון. קדימה, גם אם לאט. גם אם בצעד אחד בכל פעם.
אין כאן גיבורים מצוירים. יש בני אדם אמיתיים. אישה שמרימה את עצמה אחרי לילה ארוך. גבר שנושם עמוק ומחליט לנסות שוב. אנשים שמבקשים סליחה. סוגרים דלת אחת ופותחים אחרת. הם אינם משנים את העולם. הם פשוט בוחרים להיות חלק ממנו באמת. Just do it הוא מצפן אנושי. תזכורת שדברים מתחילים לזוז כשאנחנו מסכימים לזוז. העולם נענה לנוכחות. נוכחות נוצרת ממעשה. שלוש מילים שמחזירות אותנו למקום שבו הכול מתחיל. בין לדעת לבין להיות. אז תקומי. תקום. תקומו. תעשו. תזוזו. תנשמו. כדי לזכור. כדי להרגיש. כי החיים מתחילים ברגע שבו אדם בוחר לנוע, להיות נוכח, להיות חי.
אז תזכרו.
Just do it.
הוספת תגובה