מאת לין סולומון
זהו מופע הבכורה של ליאור תבורי, יוצר מחול עכשווי ו-Succus נפתח בדיוק במקום הזה; בין מה שנראה לעין לבין מה שעדיין לא החליט לאן הוא הולך. הריקוד אינו ממהר להצהיר על עצמו. משקל עובר, מגע נוצר, גוף אחד מטפס על גוף אחר, שניים כבר שם כדי לתמוך. אין ספירה ברורה, אין מוקד שמבקש תשומת לב. העין נעה בין נקודות, לומדת לשחרר שליטה, להבין שהסיפור כאן לא יוגש ישר.
בהתחלה הכל נוזלי. המחול אינו מתנהג כמבנה אלא כחומר. הוא מתעגל, נענה ללחץ, משנה צורה תוך כדי תנועה. כל רקדן הוא חומר בפני עצמו, עם תנועה פנימית המבעבעת מתחת לפני השטח. ואז, כמעט בלי הכרזה, החיבורים מתחילים להתגבש. לאט, בהדרגה, כמו משהו שלומד את עצמו תוך כדי תנועה. יש כאן שפה פיזית ברורה, גברית במופע החיצוני שלה, אך רחוקה מקשיחות. הגוף חזק, קרקעי, חד, אך אינו מבקש שליטה. הדומיננטיות נעה בין הרקדנים, מתחלפת, מתמסמסת חזרה אל הקבוצה. אין היררכיה קבועה, אין גיבור אחד. האנרגיה הגברית כאן נבחנת דרך קרבה, דרך תלות, דרך האפשרות להיות פגיע מבלי להיחלש.
האיכות התנועתית בולטת בגמישותה. לעיתים הרקדנים נעים כיחידה אחת, לעיתים מתפצלים לרגעים קצרים של פעולה משלימה. התנועה נתמכת, מגיבה, מתמסרת. אין התנגדות חדה, אין עצירה מוחלטת. הכול זורם, מתעקל, משנה מצב צבירה. הגוף אינו נאבק, הוא מתמקם.ככל שהמחול מתקדם, מתברר ש-Succus אינו עוסק ברגעים אלא בתהליך. זהו מחול של הצטברות. של קשרים ההולכים ומתהדקים של נוכחות הנבנית, בהדרגה. האדום שעל הבמה, יחד עם תאורה שהולכת ומתעמעמת, מייצר תחושת תשוקה מרוסנת, כמהה למגע אך שומרת על איפוק. לא התפרצות, אלא בערה מדויקת.
בהמשך, התנועה נמשכת פנימה. האיכות משתנה, נעשית אינטימית יותר. זוגות נעים זה מול זה, כפות ידיים מונחות על החזה, ראש מסובב בעדינות על ידי אחר. הגוף מתעגל, מתרכך, כאילו עמוד השדרה עצמו מוותר על קשיחות. הקרבה כאן אינה רומנטית ואינה מתנצלת. היא הכרחית. הרגעים הקולקטיביים מרשימים במיוחד. שלושה נושאים אחד, הרמה מדויקת, עמידת ראש משותפת, תנועה מעגלית הרמונית. מחוות כמו כיסוי עיניים באמצעות כף יד אחת יוצרות רגע של עיוורון מכוון. לא כהסתרה, אלא כהעמקת האמון. הגוף נמסר לגוף אחר והישות שנוצרת גדולה מסך חלקיה.
המוזיקה אינה מלווה, אלא משוחחת. שכבות צליל משתנות, יוצרות מתח, מרפות, שוב מתכווצות. לחן צרפתי רך משנה את הטמפרטורה באחת, מכניס את המחול למרחב כמעט ביתי. ואז מגיע הקצב שקשה להישאר אדישים אליו; I Want to Break Free. כאן האנרגיה מתבהרת, המעגלים נפתחים, הגוף מתרחב. זה אינו שחרור מוחלט, אלא נשימה עמוקה. חופש המתקיים בתוך מסגרת, עם חיוך קטן וקריצה מודעת.אך Succus חכמה מדי כדי להתפזר. גם הרגע הזה נאסף חזרה. המחול מתמצק, הקולקטיב חוזר להחזיק תמונה אחת ברורה. זהו מחול עכשווי, המבין את כוחו בשהייה, לא בהכרעה. הוא אינו מחפש קתרזיס מהיר, אלא מאפשר לתהליך להיסגר על הצופה בהדרגה.
משמעות השם Succus – תרכיז, מהות. מקבלת כאן ביטוי מדויק. זהו מחול המזקק יחסים, גוף, תשוקה ופגיעות, לכדי חומר תנועתי אחד. נוזלי, משתנה, חי. לא מניפסט, אלא הוויה. בסיום, אין מחווה גדולה ואין סגירה הרמטית. התנועה מתכנסת, מתייצבת, ומשחררת. Succus לא צועק. הוא מחלחל.
כוריאוגרפיה: ליאור תבורי, רקדנים: נאור וולקר, גיא תמר לוי, ג’ושוע סוטון, סיימון גנגי.
מופעי הבכורה במרכז סוזן דלל
מוצ”ש, 27 בדצמבר בשעה: 21:00
חמישי, 8 בינואר בשעה: 21:00
שישי, 9 בינואר בשעה: 14:00
חמישי, 19 בפברואר בשעה 21:00
שישי, 20 בפברואר בשעה: 14:00
הוספת תגובה