רוב הריבים בבית, בזוגיות, בעבודה לא מתחילים ממשהו גדול. אף אחד לא מתכנן להתווכח על שטיפת כלים או על טון של הודעה ובכל זאת, זה קורה: מילה קטנה שנאמרה בלי מחשבה, משפט קצר שנזרק לאוויר ברגע לא נכון ופתאום בן הזוג נעלב, הילד מתכנס בעצמו, או השותף בוחר לא לענות. הקונפליקט מתלקח במהירות ומכאן הדרך לאי־הבנה ולריחוק קצרה מאוד.
השאלה היא – איך אפשר למנוע את זה?
כאן נכנסת לתמונה תקשורת מקרבת (Nonviolent Communication – NVC) השיטה, שפותחה על ידי הפסיכולוג מרשל רוזנברג, הוכחה במחקרים כמשפרת מערכות יחסים, מפחיתה קונפליקטים ומעלה אמון בין אנשים.
מהי בעצם תקשורת מקרבת?
הבסיס פשוט: במקום לדבר מתוך שיפוט או האשמה – אנחנו לומדים לדבר מתוך רגשות וצרכים.במילים אחרות: “אתה אף פעם לא מקשיב לי”, אלא “אני מרגישה מתוסכלת כי חשוב לי שיקשיבו לי כשאני משתפת”.מחקרים בתחום הפסיכולוגיה הבינאישית מראים שכאשר שיחה עוברת מרמת ההאשמות לר מת רגשות וצרכים, יש עלייה מיידית בהבנה ובשיתוף פעולה.
איפה זה פוגש אותנו ביום־יום?
בזוגיות – ויכוחים על דברים קטנים הופכים לקרבות אגו.
“למה לא זרקת את הזבל?” נשמע כמו האשמה.
בהורות – ילדים חווים שההורים “נוזפים בהם” במקום להבין אותם.
“כמה פעמים אמרתי לך לסדר את החדר?” נשמע כמו התקפה.
בקריירה ועבודה – תקשורת לקויה יוצרת אווירה מתוחה וחוסר אמון בין קולגות.
“אתה אף פעם לא עומד בזמנים!” נשמע כפגיעה ישירה.
אז איך מתחילים? – ארבעה צעדים פשוטים
תקשורת מקרבת בנויה על מודל ברור בן ארבעה שלבים, שמאפשר לכל אחד מאיתנו לעבור משיחה טעונה לשיחה מחברת. כשאנחנו מתרגלים את השלבים האלה שוב ושוב, הם הופכים לחלק טבעי מאיתנו ומשנים את האווירה בבית, בזוגיות ובעבודה.
- להביט, בלי שיפוטיות
המטרה היא לתאר את מה שקרה כמו מצלמה – עובדות בלבד, בלי פרשנות ובלי האשמה.
- במקום: “אתה עצלן, שוב לא הוצאת את הזבל”
- נגיד: “הזבל עדיין לא יצא מהבית הבוקר”.
למה זה חשוב? כי כשאנחנו מוסיפים שיפוטיות, הצד השני ישר מתגונן. כשאנחנו מתארים עובדה יבשה, יש מקום לשיחה אמיתית.הורה שרוצה להעיר לילד על שיעורי הבית יכול לבחור להגיד: “אני רואה שהמחברת שלך עדיין ריקה מהתרגילים להיום” במקום “שוב לא עשית כלום”.
- הבעת רגשות
אחרי שתיארנו עובדה, נשתף ברגש שעולה אצלנו. רגשות הם גשר ללבו של האחר.
- “אני מרגישה מתוסכלת”, “אני דואגת”, “אני שמחה”, “אני מופתעת”.
בן זוג שחוזר מאוחר בלי להודיע – אפשר להגיד: “אני מרגישה מודאגת כשאתה לא מעדכן”. זה שונה לחלוטין מ”למה אתה מתעלם ממני?”
- שיתוף בצרכים שלכם
מאחורי כל רגש מסתתר צורך אנושי בסיסי – בביטחון, בהקשבה, באהבה, בשותפות, זה החלק שבו אנחנו משתפים מה באמת חשוב לנו.
- “חשוב לי לדעת שאנחנו משתפים פעולה”.
- “חשוב לי שתהיה לי תחושת ביטחון”.
- “חשוב לי שתהיה בבית או שתעדכן אותי”.
כאן מתרחשת הקפיצה הגדולה – במקום להאשים, אנחנו מסבירים מה חשוב לנו באמת, זה הופך ביקורת להזמנה לשותפות.ילד שלא סידר את המשחקים – ההורה יכול להגיד: “חשוב לי שהסלון יהיה מסודר כדי שנוכל כולנו להרגיש נעים כאן”.
- בקשה אחת ברורה
השלב האחרון – להפוך את הצורך שלנו לבקשה קונקרטית ולא לדרישה.
- במקום: “תפסיק להיות כזה מבולגן”
- נגיד: “אפשר שתסדר את הצעצועים היום לפני הארוחה?”.
בקשה ברורה צריכה להיות חיובית, ממוקדת בזמן ומוסכמת. היא לא מאיימת, אלא מזמינה.בזוגיות, במקום לומר: “אתה אף פעם לא איתי”, אפשר לבקש: “אפשר שנשב יחד חצי שעה הערב בלי טלפונים?”.
מה קורה כשמתרגלים את זה?
בזוגיות – פחות ריבים מיותרים ויותר חיבור.
בהורות – הילדים מרגישים שמבינים אותם ולא רק “מפקדים” עליהם.
בעבודה – פחות מתחים ויותר שיתוף פעולה.
היופי בארבעת הצעדים האלה הוא שהם מתאימים לכל מצב – קטן או גדול ומאפשרים להפוך כל קונפליקט להזדמנות לקרבה. תקשורת מקרבת היא לא קסם – היא שפה. כמו כל שפה, לוקח זמן להתאמן בה, אבל ההבדל מורגש מהר מאוד: פחות ריבים, יותר הקשבה, יותר קרבה.
בפעם הבאה שאתם עומדים לפני ויכוח, נסו לעצור רגע ולשאול את עצמכם:
“איזה רגש אני חווה עכשיו? ומה באמת אני צריך/ה?”
תתפלאו כמה מהר השיחה יכולה להשתנות.
מאת יוסף ניקבחת, מאמן מנטלי 050-8114333
הוספת תגובה