“ארבע האמהות שלי” – סרט של דארן תורנטון

מושג ההורות למשל בפסיכואנליזה, החל מימי פרויד והלאה, נטתה לראות בחוויית הילד אל מול הוריו את שורשי קשיי הנפש וההתפתחות של האדם הבוגר. המבקרים והלועגים, תמיד נטו לומר כי הקושי האמיתי המצוי בתפישה זו, היא הימלטותו של האדם לאזור הנוחות במקום בו הוא לא מקים עצמו, מיישר גבו, נוטל אחריות ופועל למען טובתו שלו, אלא בעיקר עסוק בהפניית אצבע מאשימה כלפי הוריו ומשפחתו ותולה את כל טענותיו למצבו הקיומי בהוריו.

>>> אהבה ושינה רצופה…

הסרט האירי – “ארבע האמהות שלי”, עוסק בדיוק בזה. הוא מצליח לייצר באופן קיצוני ומשעשע יחסי תלות איומים בין אם לבנה. אם שלא מדברת, אלא משמיעה קולה, כמו אוראקל, או כמו סטיבן הוקינג, כשהיא ישובה על כיסא גלגלים, ומתקשרת באמצעות הטאבלט שלה, כשהנדנוד המונוטוני של הקול המלאכותי, נשמע הרבה יותר גרוע מדרישותיה של האם כשעוד יכלה לדבר. הבן, הומוסקסואל אובד דרך שמתגורר עם אמו, ומתמסר כל כולו לטיפול בה לעת זקנתה תוך ביטולו העצמי.

יוצרי הסרט, אכן מצליחים לעורר בצופה את הרצון לפרוץ למסך ולסטור על פניו של הגיבור חדל האישים, או לפחות לבעוט בישבנו ולומר לו – חליק, תתקדם! כשהבן מצליח סוף סוף לפרוץ ולכתוב ספר מצליח, ואנשי יחסי הציבור שלו מארגנים לו מסע יח”צ בארצות הברית, הוא נאלץ להתמודד לא רק עם הסימביוזה המשונה שלו עם אמו השותקת על כיסא הגלגלים, אלא עם עוד שלוש אימהותיהם של שלושת חבריו הטובים, הומוסקסואלים מתוסבכים עם מאם, שיוצאים למסע במצעד גאווה מוחצן ומוגזם, ושולחים את אימהותיהם ל”קייטנה” אצל הגיבור.

מכאן, מתחיל מסע עצמי של גילוי, מאבק לעצמאות, שחרור, ובעיקר השלמה חצי עגומה וחצי מחויכת עם הזקנה והפרידה. זהו סרט מצחיק ועצוב באותה הנשימה אודות דמויות בלתי מתפקדות, אבל אוניברסליות באופיין, לכל אלה שחשבו שהאם היהודייה היא שתלטנית ובנה נדרש תמיד לרצותה.

אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.

ניתן להאזין לפודקאסטים של אורון שוורץ, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:

“ישראל הראשונה”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284

“משפט חוזר”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222