אכן, נרטיבים מקראיים, תמיד היו כר נרחב ליצירה בתולדות התרבות המערבית היודיאו-נוצרית, והחייאה של נרטיב כזה תמיד מעוררת מחשבות נוגות אודות העובדה כי ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אבל בהחלט מהדהדת וטורדת מנוחה.
סיפור הורשת ההנהגה של השופט גדעון ומשל יותם הידוע, המבקש להבעיר את הממלכה כולה באש, עולה בספר שופטים. הספר זכה ועדיין זוכה להתייחסות מקיפה במחקר המקראי האקדמי הביקורתי. כשאני מספר על זה לתלמידי בבית הספר למשפטים, ומלמד אותם לערוך שימוש בכמה כלי עבודה של ביקורת המקרא, אני זוכה לכמה התרעמויות בעיקר מצד אלה שמשוכנעים שאלוהים כתב את המקרא. אני נוהג להשיב כי גם בית הספר למשפטים הוא אקדמיה מודרנית לא סמינר לכמרים. שיתמודדו..
ואולי כמה מילים לסיבור האוזן – במחקר, ספר שופטים נחשב לחיבור שחובר בממלכת ישראל, הממלכה הצפונית, שהייתה מתקדמת במידה ניכרת אל מול הממלכה היהודאית, הדרומית. הישראלים, היו קוסמופוליטיים, עם גישה לנמלי ים ובעלי אוריינות, לעומת שכניהם מדרום, שהיו בעיקרם רועי צאן שהתגוררו על גב ההר המרכזי ועד למדבר יהודה. שתי הממלכות, בניגוד לנרטיב המקראי, כנראה מעולם לא היו מאוחדות, וסיפור הפיצול ביניהם, נוצר ככל הנראה עקב הצורך להסביר ליהודאים שקיבלו לתוכם את הפליטים הישראלים לאחר שהממלכה הישראלית נחרבה בידי אשור בשנת 722 לפנה”ס. לישראלים הללו, היה אל מרכזי אחר [“אל”], בעל דמות הפר המקורנן, בניגוד לממלכה היהודאית, שאנשיה החזיקו גם הם כמקובל בעת ההיא, בפנתיאון של אלים כנענים, עד שיאשיהו מכריז על רפורמה שזכתה לאזכור חריג בספר מלכים – מהפכת יהוה אחד, והודיע על ייחוד הפולחן רק אצלו במקדש בירושלים, ורק ליהוה, ומי שסירב לקבל זאת, קוצר בראש. המהפיכה שהתחוללה בסוף המאה השביעית לפנה”ס, כבר התחוללה שעה שבין אותם יהודאים בירושלים שהפכה תוך מאה שנה למרכז אינטנסיבי של כתיבה, שירה, הגות, ומרכז רוחני ומנהלי, מתגוררים אותם פליטים ישראלים, שהגיעו עם מקורותיהם ומסורותיהם.
הצורך לייצר כור היתוך ולהמציא יש מאין נרטיב לפיו הישראלים והיהודאים הקדומים השתייכו פעם לממלכה אחת שהתפצלה, ביקשה ליישב את ההבדלים בין שני העמים, שחיו עתה יחדיו, דיברו וכתבו בשפה שמית דומה, אך מקורותיהם היו שונים. המחקר הארכיאולוגי אכן מוצא גידול ניכר בשטח המייושב סביב ירושלים בסוף המאה השמינית לפנה”ס, גידול שלא יכול לקבל הסבר הגיוני בגידול טבעי, אלא אך בכניסה מאסיבית של גורם חיצוני – אותו זרם פליטים ישראלי. ספר שופטים הוא אחד מן הספרים שגרעינו ככל הנראה הגיע יחד עם זרם הפליטים הישראלי. מקומות התרחשות הסיפורים שבספר, הם בעיקרם בצפון הארץ – שכם, עמק יזרעאל, וסיפורי יעל וסיסרא, דבורה הנביאה, גדעון ואחרים מלמדים על עידן של שבטיות עם שלטון של תקיף מקומי בעידן של חוסר שקט במרחב כולו, לאחריהן הפוגות קצרות או קצרות פחות של “ותשקוט הארץ”. אז, כעתה, שבטים ופורמציות החיות בין עידן של סכסוך עצים אחד למשהנו. החיבור שכונה במחקר גם “ספר המושיעים”, אוחז אפוא בטביעת אצבע ישראלית מאוד ייחודית, אך עם התערות הישראלים בחיי הממלכה היהודאית שזכתה לעדנה בין נפילת אשור והכיבוש וההרס הבבלי של הממלכה היהודאית בשנת 586 לפנה”ס, הובילה לעריכתו מחדש. אותה מהפיכת יהוה אחד, ייצרה החדרה של מוטיבים מוכרים של הכתיבה היאשיאנית, כתיבה המוכרת במחקר כזרם הדויטרונומיסטי, על שם החיבור – משנה תורה – דויטרונומוס, או כפי שמוכר לנו כספר דברים, ככל הנראה החיבור הסדיר הראשון שנכתב בידי יאשיהו בירושלים בידי סופריו, כאמתלה לריכוז הכח בממלכה היהודאית, ושיהווה את מה שנכיר לימים כקורפוס המקראי. הגישה הדויטרונומיסטית הזו, ניכרת בטביעת אצבע בה כל שליט נמדד מעתה ב”עשה הטוב” או “עשה הרע” בעיני יהוה, יסוד שנוסף לגרעין הכתוב, במקרה זה, הגרעין ההיסטורי של אותם מושלים ישראלים קדומים. לבסוף, הוסף לספר שופטים, גם פרק יהודאי אחד בדמות עלילת שמשון המתרחשת בדרום הארץ וכולל עימות עם היישות הפלשתית באשדוד ואשקלון.
ועם סיבור האוזן, שכן הצורך לסברה, חזק מכושר האיפוק של כותב טור זה, נשוב אל “אש בארזים” בו היוצרת אלמה וייך ברוכת הכישרון, היטיבה לטוות סביב העלילה המקראית את גלריית הדמויות המשוחקות בכישרון רב בידי איסק צ’וקרון, שירה פרבר, אייל שכטר, מיכל טופורק וגיא רון.
אין כמו רחוב המוסכים ביום והמועדונים העשנים בלילה של שונצינו בדרום תל-אביב, בכדי לחוש את החתרנות החיונית שחשה חובה לבקר את החברה הישראלית הנוכחית, והכל באמצעות התרגיל הנושן של עיסוק בנושא רחוק, לכאורה, “מקראי”, לכאורה מנותק הקשר מחיינו שבין ההפוגות בעוצמת הלחימה המתרחשת מעל ראשנו בשנתיים האחרונות, ומשיב אותנו אל המחלוקות הפנימיות של היהודים העסוקים, כדרכם, מאז ימי גדעון ועד ימי “כן ביבי” – “לא ביבי”, בוויכוח נצחי. אני מניח שהיסטוריונים שיביטו בעידן זה, ימשכו כתפיים, אולי מעטו בלעג, אולי אפילו בבוז, ואולי במעט אמפטיה לחולשות אנוש, בדיוק כפי שאנחנו מושכים אותן כעת כשאנו קוראים את סיפורי המשילות ומאבקי השלטון של אותם שייח’ים מקומיים בינם ולבין עצמם בישראל הקדומה.
“אש בארזים” הוא חוויה עוצמתית, טורדת מנוחה, משוחקת נפלא ובנויה לתלפיות של רבדים גבוהים ונמוכים, מולטימדיה ושיחה ישירה ונוקבת.
בקיצור, בעיקר בימים אלה – לכו לראות!
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
ניתן להאזין לפודקאסטים של אורון שוורץ, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:
“ישראל הראשונה”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284
“משפט חוזר”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222
הוספת תגובה