כשאדם לא מרגיש בנוח עם הגוף שלו, הוא לא רק “סובל” מחוסר ביטחון, הוא מרכיב משקפיים שדרכם הוא מפרש כל תנועה, מבט או שתיקה של בן הזוג. נוצר פער כמעט בלתי נתפס, בצד אחד עומד בן זוג שרואה אדם אהוב ומושך, ובצד השני עומד אותו אדם ורואה רק פגמים. הפער הזה הוא מנוע שיוצר דינמיקה זוגית שלמה המנוהלת על ידי פחדים וחיפוש מתמיד אחר אישורים.
כשהזוגיות הופכת ל”זירת הוכחה“
כשדימוי הגוף נמוך, הזוגיות הופכת מבלי שנשים לב למקום שבו אנחנו מחפשים הוכחות לערך שלנו. אנחנו לא סתם שואלים “איך אני נראה?”, אלא בעצם מבקשים אישור לכך שאנחנו עדיין ראויים לאהבה. במקום לחפש חיבור וקרבה, אנחנו מחפשים ראיות לכך שלא הפסקנו להיות אטרקטיביים.המלכודת הזו מזינה פעמים רבות את הקנאה. היא לא תמיד נובעת מחשש לבגידה, אלא מהתחושה שכל אדם אחר ברחוב נראה טוב יותר מאיתנו, ולכן הוא מהווה איום. מצב הרוח שלנו הופך להיות תלוי לחלוטין בתגובות של בן הזוג – הוא עולה כשיש מחמאה, וצונח כשהיא חסרה. זהו עומס רגשי כבד שבו הביטחון העצמי שלנו מופקד בידיו של אדם אחר.
הפגיעה באינטימיות ובתקשורת
חוסר שביעות רצון מהגוף מתרגם את עצמו פעמים רבות ל”הימנעות שקטה”. זה מתחיל בדברים הקטנים: לבקש לכבות את האור, להחליף בגדים במהירות בחדר אחר, או להימנע מחיבוק ספונטני כדי שלא ירגישו “פגם” כזה או אחר בגוף. הצד השני, שלא תמיד מודע למלחמה הפנימית הזו, עלול לפרש את ההתרחקות הפיזית כדחייה אישית או כחוסר עניין. בחדר המיטות, המוח הופך ל”במאי” ביקורתי במקום להיות נוכח ברגע. במקום להרגיש עונג, אנחנו עסוקים בלבדוק אם הזווית של הגוף נראית טוב. כשהקשב מופנה פנימה לביקורת, הגוף נסגר והיכולת להעניק ולקבל חום נפגעת משמעותית.
איך אנחנו משליכים את הפחדים שלנו על בן הזוג
כשאנחנו סוחבים תחושת “חוסר ערך” לגבי המראה שלנו, אנחנו מפסיקים לראות את המציאות כפי שהיא. במקום זאת, אנחנו מלבישים את הפחדים שלנו על כל תנועה או שתיקה של הצד השני, ומתחילים “לקרוא מחשבות” דרך פילטר מקולקל:
- פרשנות של עייפות כדחייה: כשבן הזוג חוזר מותש מהעבודה וזקוק לשקט, אדם עם דימוי עצמי נמוך לא יראה עייפות פיזית. הוא יגיד לעצמו: “הוא לא מתקרב אליי כי אני כבר לא מושכת אותו” או “אם הייתי נראה טוב יותר, הוא היה מוצא אלי אנרגיה”.
- הפרטים הקטנים הופכים לכתב אישום: אם בת הזוג לא הבחינה בתספורת חדשה או בבגד מושקע, המסקנה האוטומטית היא לא “היא בטח טרודה”, אלא “אני שקוף עבורה” או “הפכתי למשעמם”. אנחנו הופכים לבלשים שמחפשים ראיות לדחייה ובסוף תמיד מוצאים אותן, גם כשאינן קיימות.
- מלכודת ה”פיד” הדיגיטלי: המדיה החברתית מציפה אותנו ביופי מלאכותי ומסונן. הבעיה נוצרת כשאנחנו משווים את “מאחורי הקלעים” המבולגן של החיים שלנו ל”סרט הקולנוע” הערוך של אחרים. התסכול הזה מחלחל לזוגיות ויוצר ציפייה בלתי אפשרית לעמוד בסטנדרטים של פילטר, מה שמוביל לאכזבה קבועה מהמציאות האנושית והפשוטה.
איך משנים את המבט ושומרים על הזוגיות?
הבשורה הטובה היא שדימוי עצמי אינו גזירת גורל, הנה כמה צעדים מעשיים לשינוי הדינמיקה:
עבודה פנימית (ביני לבין עצמי)
- הבחינו בין עובדה לפרשנות: העובדה היא שבן הזוג לא החמיא היום. הפרשנות היא שהוא חושב שאינכם יפים. למדו לעצור ולומר לעצמכם: “הפרשנות הזו נובעת מהתחושה שלי, היא לא בהכרח המציאות”.
- החליפו את השפה: במקום לומר “אני נראה נורא”, אמרו “היום אני מרגיש חוסר נוחות בגוף שלי”. זה מפחית את הבושה ומאפשר לכם להבין שמדובר בתחושה זמנית ולא בעובדה מוגמרת.
- זכרו את ה”מעבר”: רשמו לעצמכם חמש תכונות שאתם מביאים לקשר שאינן קשורות למראה (הומור, הקשבה, נדיבות). חזרו לרשימה הזו כשאתם מרגישים חסרי ביטחון.
עבודה זוגית (ביננו)
- דברו על הצרכים, לא על הפגמים: במקום להאשים (“אתה אף פעם לא מחמיא לי”), דברו על הצורך (“אני מרגישה היום קצת פגיעה ואשמח לחיזוק ממך”).
- שתפו בקושי בלי להאשים: שתפו את בן הזוג בבושה או בחשש. משפט כמו “קשה לי עם איך שאני מרגישה עם עצמי היום, וזה גורם לי להתרחק קצת” יכול למנוע אי-הבנות גדולות.
- צרו “מבט אוהב“: אפשרו לבן הזוג להיות המראה שלכם. כשהוא מחמיא, נסו פשוט לומר “תודה” במקום להתווכח או לבטל את דבריו. קבלת המבט שלו היא הדרך לריפוי.
זוגיות חזקה לא נבנית על מראה מושלם, אלא על האומץ להראות את עצמנו כפי שאנחנו. כשמפסיקים לנהל מלחמה פנימית עם המראה, מתפנה מקום לאהבה אמיתית, חומלת ובטוחה.
מאת יוסף ניקבחת, מאמן מנטלי 054-8110999
הוספת תגובה