הבית שבו הכל התחיל

מקזבלנקה לבית שאן, מחוטים לרשת

הסיפור מתחיל ב-1952 במרוקו. ב-1955, ילדה בת שלוש עולה באנייה ירושלים ומגיעה למעברה בבית שאן. הבית שבו היא גדלה היה מלא בחוטים, בדים, צבעים ומספריים. ההורים היו חייטים ותופרים ברמה עילית, בעלי חמש חנויות ומפעל לבגדי הריון. הילדה הקטנה צפתה בהם עובדים, קולטת ערכים של איכות, מקוריות ויצירתיות בלי שום מילים גדולות.”בבית ספגתי ערך של עבודה, יצירתיות ומקוריות,” יהודית אומרת. האם, אליס קדוש, החליטה בגיל 67 להתחיל לצייר. לבד, בלימוד עצמי, פיתחה טכניקה משלה של הנחת צבע בציורי שמן על קנבס. הבת עודדה, התפעלה, והבינה שיצירה היא לא עניין של גיל או תואר.

>>>מהי המסה הקריטית…

בבית של עשייה  שבו נולדה יהודית. בית שבו חוטים, מחטים ובדים היו יסודות יומיומיים של יצירה. החוט שהוביל את ידי ההורים בעבודתם הופך אצל הבת למוטיב מרכזי המחבר בין עבר להווה, בין מלאכה למסע אישי. מחווה לקווים הדקים המחברים אותנו, אל בית, אל הורים, אל זהות, אל תעסוקה, אל ערכים ואל חיים הנרקמים בתוך הזמן.

הדרך דרך העבודה הסוציאלית

אבל לפני הפיסול היו עשרות שנים של עבודה אחרת. יהודית למדה בבית שאן עד כיתה ז’, עברה לגור אצל דודה ברמת אביב להשלמת פערים, המשיכה לתיכון החקלאי בנהלל, שירתה בלשכת ראש מה”ד, ולמדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. שם היא הכירה את שמשון ברזני,שלימד אותה סטטיסטיקה במסגרת תכנית מנהיגות. 48 שנים מאוחר יותר, הם עדיין נשואים, הורים לארבע בנות ושמונה נכדים. עשר שנים כקצינת מבחן לנוער אזורית עיצבו משהו ביהודית. היא טיפלה בנוער עבריין, חקרה עבירות מין, הקימה מועדון טיפולי יחיד מסוגו בארץ. העיקרון שלה היה פשוט: שינוי גישה וסביבה, אכפתיות ותשומת לב לצד טיפול סמכותי, יכולים לשנות הכל. עברייני רכוש הפכו לנאמני רכוש. אחוזי העבריינות ירדו. היא גם סייעה לכ-250 סטודנטים להשתלב באקדמיה במסגרת היחידה לגישור פערים. אחר כך באה התקופה כמנהלת מתנ”ס אזורי בניית תשתיות, הקמת מערכים חברתיים, שיקום קהילות במושבים. העבודה הייתה תמיד אותה, לקחת משהו שנראה שבור ולתקן אותו.

הרגע שהכל השתנה

כמה שבועות אחרי הפרישה מהמתנ”ס, יהודית התחילה לאסוף חומרים. היא סחפה את המשפחה באיסוף, התחילה ליצור מחומרים ממוחזרים, ומצאה את עצמה יוצאת למכירות בבתים פתוחים עם שתי משאיות קטנות וחוזרת כמעט בלי מוצרים. באותו זמן פתחה קליניקה לפסיכותרפיה, והאב הציע לה לקחת את החנות שלו למשך חודש למכירת יצירות. החודש הזה הפך לעשר שנים של גלריה מצליחה. ובגיל 52, תוך כדי ניהול הקליניקה והגלריה, תוך כדי היותה אם לארבע בנות במשרה מלאה, יהודית התחילה לפסל. באופן עצמאי בהתחלה, ואחר כך שלוש שנים של לימודי פיסול במכללת יזרעאל. “לא יכולתי לעשות זאת לולא תמיכתו הרבה של שמשון,” היא אומרת. שמשון, רואה חשבון עצמאי, עורך דין, מורה דרך, בשלן מעולה, ובעיקר שותף מלא.

מתנת יום הולדת שהפכה לשפה

בגיל 60 הבנות נתנו ליהודית מתנת יום הולדת, סדנת חודש לעבודה ברשת מתכת מגולוונת. משהו בחומר הזה תפס אותה. הרשת מאפשרת לבנות את השלם מהריק, ליצור נפחים וגמישות, לבטא דו-ערכיות  בין יש לאין, בין קשיות החומר לרכותו, בין גבולות שהיא קובעת לגבולות המציאות. החוט כמו הרשת, מסביר כוכבי בטקסט האוצרותי, מחבר את הפנים והחוץ של החומר, של הנפש ושל מרקם החיים. עולה ויורד קדימה ואחורה, פנימה והחוצה הלוך וחזור בתנועה מתמדת של חיבורים. החוט הוא מטפורה לקשר הדם, האהבה, החינוך לערכים והיצירה. הוא מדגים רקמה אנושית. היא מגדירה את עצמה כיוצרת עכשווית. כל יצירה מחוברת לאירועים, כל יצירה יש מאחוריה סיפור אישי, מקומי או ארצי. כשהיא מתחברת לנושא מתחיל סיעור מוחות עם שמשון, המחשבות מתרוצצות, הרעיונות צפים, והיא מתחברת לחומרים זמינים מהטבע ומהסביבה. יוצרת עד השעות הקטנות של הלילה. לפעמים היצירה מלווה בהצפה רגשית. זו דרך של הענקה לעצמה, טיפול עצמי באומנות.

34 תערוכות קבוצתיות לפני האחת

התערוכה הראשונה הייתה במיזם מקומי שיהודית ושמשון לקחו בו חלק מוזיאון לאומנות ולמורשת בית שאן. מכאן צברה 34 תערוכות קבוצתיות. הראשונה שבהן מחוץ לעיר הייתה בלונדון, בגלריה ESPACIO, לפי פניית רמי עזאם מטעם אי.סי.יו. החשיפה לתערוכות ויצירה הפגישה אותה עם אומנים, חברים, וחיכוך מפרגן. בתוך כל זה יהודית לקחה על עצמה לייצג את אמה, אליס קדוש בת 95 (האב נפטר בגיל 82 ב-2009). אליס ציירת נפלאה, הציגה בוינה וברומניה ובתערוכות רבות בארץ, ידועה כאחת מאומניות התנ”ך. אליס התחילה לצייר בגיל 67, יהודית התחילה לפסל בגיל 52. שתיהן אוטודידקטיות, שתיהן התחילו מאוחר, שתיהן לא ויתרו.

התערוכה שמקשרת הכל

השנה יהודית החליטה לצאת בתערוכת יחיד ראשונה. התערוכה ה-35 שלה, אבל הראשונה לבד. היה לה ברור שהיא מקדישה אותה להורים על שנטעו בה את הסקרנות, הערכים, היצירתיות, אהבת האדם והנתינה ללא גבולות. השם “חוטים רוקמים חיים” מקשר בין מקצוע ההורים לפיסול שלה בחוטים ורשת מתכת, לרקמת החיים שלהם ושלה כאדם וכאומנית. בתערוכה משולבות גם יצירות של אליס המתקשרות לאופנה, לסיפורי התנ”ך, לבעלי חיים ולעוצמה הנשית. בתערוכה שאצר איציק כוכבי ניצבים פסלים, תבליטים וחפצים עשויים מחומרים שונים הנעים בין הקשיות והחספוס לבין הרוך והזרימה. מתוך המוצגים בוקעת שפה פיסולית החושפת חוטי זיכרון וקשר בין דורי, והדיאלוג שבין מלאכה לאומנות ובין אומנות לעיסוק בטיפול ובנושאים חברתיים. הבחירה בגלריית קיבוץ גינוסר הייתה טבעית. יהודית הציגה שם קודם בשתי תערוכות קבוצתיות, היחס היה חם, ומנהלת הגלריה נועה סחייק התברר שהיא חברת ילדות מבית שאן. בשיחות עלו זיכרונות והערכה לאליס. “ברגעים אלה הרגשתי בבית וביטחון שיש לי מה להציג לבד,” יהודית אומרת. משם נרקם הקשר עם כוכבי שנתן לה אפשרות בחירה והיה רגיש לתחושותיה ולמסר שרצתה להעביר. בפתיחת התערוכה החיבוק החם מחברות, קולגות ומשפחה חימם את לבה. “הייתי נרגשת מאוד והחיבוק הזה מעודד אותי להמשך יצירה ולהמשך חשיפה של אמי.”

החוטים שממשיכים לרקום

היום יהודית ממשיכה לעבוד כפסיכותרפיסטית עצמאית, ספקית מורשה של משרד הביטחון, נותנת שרות למפעלים ומשרדים ובקליניקה. ומפסלת בעץ, אבן, איטונג, בטון, מיחזור חומרים ורשת מתכת. ברזני כאומנית רב תחומית יוצרת שיח בין חומרים, ורעיונותיה לקוחים מהמציאות העכשווית, מהתרחשויות ונושאים חברתיים וחוויות טיפוליות. “חוטים רוקמים חיים” זו לא רק תערוכה.

זה סיפור על אישה שלא פחדה להתחיל מאוחר, שהאמינה שאפשר לשנות, ששמה את העשייה במרכז. זה סיפור על הורים שנטעו ערכים, על אמא שהתחילה לצייר בשבעים, על בת שהתחילה לפסל בחמישים. זה סיפור על חוטים שעברו מדור לדור והפכו לחיים עצמם. התערוכה נמשכת בגלריית קיבוץ גינוסר, ושווה לראות איך חוטים ורשת מתכת הופכים לסיפור אנושי מלא.