יצירתה של דנה ספיר – Dance in Peace 107

קטיפה אדומה חושנית, דברים תלויים מהתקרה, מערכות תופים, כולם רוצים להרגיש אותך קרוב.ישבנו בצורה מסודרת סביב הרחבה, עטפנו אותה היטב וחיכינו שיבואו לגעת בנו. לאט לאט הבנתי כמה רב הוא הרב-תחומי: רקדנים, מוזיקה, נגנים לייב, טקסטים, שירה, משחק, קריינות, וידאו ארט, לוליינות, תפאורה, מיצגים, תלבושות ומה לא.הרקדנים נכנסו בעוצמה וגם שמרו עליה עד הסוף. ריקוד מקוטע, שבור, אחוז דיבוק ושיגעון.

ריטוטים שנראים לא רצוניים.מבטים חדים. המתופפים הלמו קצב בחלל כאילו פעמו את ליבם של הרקדנים, שהיו לב אחד. סאונד עמוק.ריקוד זוגי היה כה מתמסר, כאילו חלקו אותה נשמה באפם.

מערום רקדנים היה זחל חי ומתנועע.הם יודעים להתחבר.יותר מיכולות פיזיות או טכניות כאלה ואחרות, חשבתי לעצמי כמה לא פשוט להיות ככה חופשי.הם נתנו לצעקות המתופף לחדור לתוכם ולחולל בהם שינוי.

היינו קרובים, הם שוטטו בינינו ועברו דרכנו.הוזמנו לתעד, ואף ציפו מאיתנו לנוע איתם בחלל, להתקרב, לראות, לשמוע, להריח.שילוב אלמנטים כה רבים ושונים ושזירתם יחד לכדי סיפור.צורות שונות של יחסים, שימוש במרחב ובחושים.תקשורת קולית, גופנית, אנרגטית…

הבחנו באלמנטים מגוונים של שליטה, אמון והתמסרות אחד לשני: ווקלית, מוזיקלית, באמצעות אביזרים, תמיכה, משענת…זמרת הגיחה באמצע והציגה נוכחות מרשימה ומנעד מפתיע. הייתה להם אינטימיות, בין חברי הלהקה וגם איתנו. הם היו קרובים וחשופים, החליפו תלבושות on stage.זה היה גולמי וגס, במובן הטוב, raw, rough, שקוף, חשוף ולא מתנצל.ברגעי הסיום הם חשפו צד אחר שלהם ושיתפו ברוטציות את הגיגי ליבם מה7 באוקטובר, ובכלל.

כל המופע דיבר פסיפס צבעוני כמו טלאי הבדים שהרכיבו מהם תלבושות לרקדנים.אין ספק שמדובר במופע מיוחד ומורכב, שהושקעו בו המון מחשבה ועשייה.

יצירתה של דנה ספיר