תשוקה לא מגיעה בפתאומיות. גם אם אתה מחפש אותה בתוכך, היא חבויה בפנים. החיים, הסביבה, הלחץ, העבודה מכוונים אותנו למטרות אחרות, ולרגע אנו שוכחים את עצמנו. מי אנחנו, לאן הגענו ומה אנו צריכים עבור עצמנו. כשאנו מרגישים, אנו מאושרים יותר, אוהבים יותר, חשים יותר ובריאים יותר. רגש צריך לגעת בו, לחוש אותו, וכן, זה ניכר בעיניים ובפנים.
מתחילים בכך שהעיניים מחפשות, נפגשות. מזמינים את עצמנו להגיע למרחב ומתחילים להסתכל בעיניים, בוחנים היטב את הפנים, את המימיקה. משם נוגעים בידיים ומתחילים באיטיות לפי קצב המוזיקה. כל נשימה יוצרת תנועתיות של הגוף ומלווה במבט העיניים. הקשר מתחיל להיות מהודק, הנשימות עולות ויורדות, וכך מתחילים להרגיש ולנוע ברחבה כשהגבר מוליך את בת זוגתו לרקוד. הידיים ארוכות, הבטן פנימה, הנשימות ארוכות ומבט בעיניים, זה השיח. ברגע שכל החלקים הללו מתקיימים, נוצרת תגובה שמשדרת גל של רגש.
ריקודים סלוניים גורמים לשחרר את מה שחבוי בנו את התסכולים של יום מפרך, לעיתים חוסר הצלחה, קשיים, דאגות, מלמולים. את כל הסל הכבד שמרימים ונושאים אותו במהלך היום. הוא מתפורר ברגע שמגיעים לרחבת הריקודים. הכול מתפוגג ונשאר רק בן הזוג שאיתו אני רוקדת וחשה את תנועותיו, על מנת לנוע עימו בזרימה אחת. התנועות ארוכות, הנשימה משותפת, העיניים מביטות, הראש מורם, הכתפיים למטה והכול נשגב. כך הרגש צומח באופן טבעי וללא מחסומים. הכול מתפורר והראש מתנתק מכל המחסומים ומכל היום המפרך, ומוביל רק לשמחת חיים פנימית, לרוגע ולהקשבה פנימית.
ריקודים סלוניים זה לא רק לרקוד עם בן הזוג, אלא להוציא את התשוקה הטמונה בך. הריקוד הוא בריאות, הוא צורך לנוע, הוא צורך לשחרר כעסים. הוא מקום של צמיחה, בטחון, ושוב אני אומרת רגש. להוציא אותו החוצה באופן הטבעי ביותר. כך אנחנו יותר טובים לעצמנו ולקהילה שלנו.
בית הספר ארתור מארי מוביל את הריקודים הסלוניים בישראל. קהילה רחבה מאוד, מכל הגילאים, וכל מורה מוביל את בן הזוג לעולם שנחבא מבחינה רגשית ותנועתית. גם אם קשה בדרך לא זוכרים צעדים, עמידה לא יציבה, קושי בהבנה יש תמיד אוזן קשבת, תשומת לב מכל הלב והרבה פירגון. אל תחששו, תעזו, כי רק כך צומחים ומוציאים את הרגשות החוצה. תאמינו לי, זה עובד. רק להאמין ולתת למורה לעשות את העבודה. וכן, שווה להגיע. ברגע שמגיעים ומתמידים, נפתחים עולמות של דברים חדשים.
מחכים לכם.
הוספת תגובה