אבל דווקא אז, מתוך הדממה, עלו על הגלים סיפורים שנשמעים כאילו יצאו מספר הרפתקאות: משפחות שלמות, תינוקות בעגלה, זוגות מבוגרים, מטיילים צעירים. כולם מצאו את הדרך חזרה לישראל לא דרך שמיים סגורים, אלא דרך ים פתוח.
הים מתבונן בשקט
בעידן שבו הכול חייב להיות מהיר, מתוזמן ומדויק – הים הוא האחרון שמזכיר לנו לנשום, להתבונן, ולנוע אחרת. אבל כשנתקענו, הוא גם היה זה שפתח לנו פתח מילוט. כששדות התעופה באירופה קרסו, יאכטות פרטיות הפליגו כדי לאסוף חברים ובני משפחה ממרינות בקפריסין, מיוון, ואפילו מאיטליה.בזמן שחיכינו ל”טיסות חילוץ”, היו כאלה שפשוט קשרו חבלים, הרימו מפרשים – ויצאו לדרך. זה אולי לא קו תעופה רשמי, אבל זה היה קו חיים. והים – הוא לא שאל שאלות. הוא קיבל.
ישראל והים
כמדינה מוקפת אויבים. לעיתים נדמה שהים הוא הגבול האחרון שנשאר פתוח. אבל הוא גם יותר מזה: הוא העורק שדרכו באו החלוצים, אליו נשאו עיניים המהגרים, והוא שדרכו מתחדשת המדינה הזו בכל דור ודור. החוזקה שלנו כישראלים היא לא רק ביכולת להילחם, אלא ביכולת למצוא מוצא. והים, למרות שהוא סוער לעיתים, היה ויישאר אחד הכלים השקטים, העקשניים, והאמיצים ביותר שיש לנו. לא רק להנאה, אלא גם להישרדות.
מבט דרך הים
אולי הגיע הזמן שנלמד להסתכל על הים לא כתחביב, אלא כחלק מהזהות הלאומית שלנו. לא כמותרות – אלא כמשאב אסטרטגי. כי ביום שבו כל הדלתות נסגרות מולנו, לים תמיד יש דרך.
מאת יצחק חברוני, סקיפר מסחרי ובינלאומי
מדהים.
נשמע מעניין!
בהצלחה גבר
מהמם!!
אנחנו כעם היהודי לעולם לא ניתקע…
הרבה הצלחה , בכל מעשה ידיך!!!
מטורף בהצלחה
כל הכבוד אחלה טור
אהבתי