To quit like a Dane הפך למושג שילווה במשך שנים את מה שנתפס מחד כתבוסתנות, אך מנגד, דווקא כתפישה ריאל פוליטית, רציונלית, כזו שהעריכה נכונה את יכולתה של האומה הסקנדינבית השלווה לעמוד בפני מערכה צבאית, לספוג את שטף הצבא האימתני ביותר של אירופה בעת ההיא, ובעיקר להמשיך לנהל אוטונומיה כלשהי במהלך שנות הכיבוש ולמזער נזקים. דנמרק אכן לא נחרבה במלחמה, ותושביה הצליחו אף להציל את בני הקהילה היהודית הקטנה, ולהעבירם ברגע האחרון לפני שאלה יועדו למשלוח למחנות השמדה, אל עבר חופי שוודיה הנייטראלית.
>>>ערב קולינרי מיוחד עם שי ליפא…
“לפני שהכל ייגמר” מתרחש בחודש אפריל 1945, ברגעים האחרונים של הכיבוש הגרמני, שבעיקר התאפיין בתנועת פליטים גרמנים אל תוך דנמרק, תוך שמשטר הכיבוש מורה לאנשי העיירות הדניות לאכסן את הפליטים ולדאוג לרווחתם.
גילוי נאות – חייתי שנים אחדות בדנמרק. לרוב אהבתי את בני אותה אומה שלווה וסובלנית, אך לעתים נדהמתי ממידת הנאיביות שאפיינה אותם כשהם קיבלו בברכה פליטים ממדינות זרות, מתוך תחושה של מחויבות מוסרית אנושית. “אתם לא מבינים את ההשלכות ארוכות הטווח”, נהגתי לומר להם לפני שנים רבות. “הפליטים הללו, ישנו יום אחד את המדינה והחברה שלכם, ואני לא בטוח שאתם רוצים את השינוי הזה. הוא עומד לאתגר ואפילו לסכן את הסובלנות שלכם”. אינני יודע אם הם סבורים כיום שהפליטים הרבים שקלטו מיטיבים עם יציבות החברה שלהם. אבל הסרט הזה משקף משהו מאוד יסודי במה שעשוי להיתפש כפאסיביות מחושבת, בדומה לכניעה בראשית מלחמת העולם.
יוצרי הסרט משקפים היטב את אותה רוח דנית. מאבק בין רצון אנושי להיטיב עם בני אדם באשר הם בני אדם סובלים, ומנגד, עמדתה של מרבית האוכלוסיה הרואה באותם פליטים גרמנים, אחרי הכל, אויב מר שמולו, כפי שמעירה אחת הדמויות, יש להקשיח את הלב. “מדוע עלינו לעזור לאויב?” נשאל מנהל בית הספר, אחד מגיבורי הסרט, שמוצא עצמו קרוע בין בנו ורעייתו שבעיקר מוצאים עצמם מבולבלים בין הציווי האנושי להיטיב עם בני אדם סובלים, ולבין נאמנות לחברה הלאומית בה הם חיים, ורואה כל סיוע הומניטרי שכזה בבחינת בגידה שפלה. שבועת הרופא, שבועת היפוקרטס, מוזכרת ומאוזכרת לא אחת בסרט, בעיקר כשגרמנים פוגעים ברופאים דנים ולהפך, רק משום שסירבו לטפל בנתין אויב. שם, אל מול דמויות הרופאים, מזדקקת הדרמה והדילמה המוסרית.
השחזור ההיסטורי של החברה הדנית של שנות הארבעים, הוא קולנוע נפלא. משחק מצוין, צילומים מרהיבים של המרחב הכפרי הדני, ועלילה פתלתלה עם דמויות הרחוקות מלהיות שטוחות, אלא כאלה המצויות בחיבוט נפש מתמיד. אבל אם נרצה אם לא נרצה, לסרט יש נקודה ישראלית מתבקשת – הסרט המוקרן בעצם ימי המלחמה בעזה, שעה שישראל מוצאת עצמה בעיקר נדחקת בתודעה הבינלאומית אל מול תמונות פליטים עזתים, ותוך שהיא מתקשה להשיב מלחמה תדמיתית אל מול מראות אלה, לא מצליח לנתק את הצופה הישראלי ממבט מאוד מקומי על סרט המתרחש הרחק בזמן ובמקום ממנו. הרפלקסיביות המתמדת של צופה ישראלי בדילמה שהפכה כה רלבנטית – לסייע סיוע הומניטרי לפליטי האויב או לא, מוציאה את הצופה הישראלי מן הסרט הדני, מבולבל, ולעתים אף כעוס.
בקיצור – סרט המתרחש לכאורה במקום וזמן אחר, אך הופך לאתגר צפייה עכשווי בעבור הצופה הישראלי שמוצא לא אחת מביט בסרט הזה במראה דמותו שלו.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
ניתן להאזין לפודקאסטים של אורון שוורץ, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:
“ישראל הראשונה”:https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284
“משפט חוזר”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222
הוספת תגובה