הקשבה אינסטינקטיבית היא האופן שבו מערכת העצבים פוגשת מציאות. היא נוצרת משכבות של ניסיון חיים, קשרים מוקדמים, חוויות של קרבה או איום, הצלחה או פגיעה. זו הקשבה שהתעצבה עם השנים, הרבה לפני שנוצרה בחירה מודעת. כאשר אדם נכנס לשיחה, הגוף כבר יודע כיצד להיות. הקצב הפנימי מתמקם, הנשימה משתנה, המבט מתכוונן. עוד לפני שמתקבלת החלטה מה לומר, נוצר אופן נוכחות שממנו הכול מתנהל. המוח מצטרף אחר כך ומנסה להסביר.
כאן נולדת הבחנה מהותית בעולם התקשורת. התקשורת שנאמרת שונה מהתקשורת שנקראת. בני אדם קולטים הרבה מעבר למילים. הם קולטים טון, קצב, מבט, נשימה, מרחב, זמן תגובה ונוכחות כללית. הצירוף הזה יוצר את המסר ההתנהגותי, המסר העמוק שנקלט גם כאשר התוכן עצמו מדויק, ברור ומנוסח היטב.כאשר המסר ההתנהגותי אינו מיושר עם הכוונה, נוצר רווח. רווח עדין, לעיתים סמוי, כזה שמערער תחושת ביטחון, יוצר חוסר נוחות או מוביל לפרשנות שונה מזו שהתכוונו אליה. הרווח הזה אינו מקרי. הוא תוצאה של הקשבה שמנוהלת ממקום פנימי אינסטינקטיבי, מקום שפועל עוד לפני מחשבה, עוד לפני בחירה.השאלה המרכזית בעולם התקשורת אינה איך לשפר מסר, וגם אינה מה לומר אחרת. השאלה העמוקה יותר היא למה. למה ההקשבה ננעלת בשיחה מסוימת. למה מתעורר דחף להגיב במהירות. למה נוצרת דריכות. למה חלק מהדברים נשמעים וחלקם נשמטים. ולמה לעיתים קיימת נוכחות מלאה, ולעיתים מופעל אוטומט פנימי.
הלמה הזה פועל מתחת לפני השטח. הוא אינסטינקטיבי. הוא נובע מצרכים עמוקים של שמירה על ערך, הימנעות מפגיעה, חיפוש אישור, רצון בשליטה או צורך בשייכות. כל עוד הלמה הזה סמוי, הוא מנהל את ההקשבה. וההקשבה, בתורה, מנהלת את התקשורת.פערים תקשורתיים מקבלים לעיתים מענה דרך כלים חיצוניים, סדנאות, ניסוח מסרים, מבני שיחה. כל אלה תורמים, אך השורש נמצא במקום פנימי יותר. הרווח מצטמצם כאשר אדם מסכים לפגוש את מקור ההקשבה שלו, לא כדי לשנות אותו, אלא כדי לזהות אותו. ברגע שמתעוררת תשומת לב למקום שממנו מתרחשת ההקשבה, מתחיל שינוי מדויק. הגוף מתכוונן, הקול מתייצב, הקצב נרגע, והמסר שנקלט מתקרב לכוונה.תקשורת מודעת היא תרגול מתמשך של הבחנה. בכל שיחה מתקיימת בחירה, גם כאשר היא סמויה מן העין. להישאר בתוך אוטומט אינסטינקטיבי, או לעצור לרגע ולבחור נוכחות. הבחירה הזו פוגשת אינסטינקטים, נותנת להם מקום, ומאפשרת כוונון עדין. כאן התקשורת מפסיקה להיות מאבק על הבנה, והופכת למפגש שיש בו בהירות, אחריות והשפעה.בעידן של ריבוי מסרים, מהירות והצפה תקשורתית, הרווח בין מה שנאמר למה שנקרא הולך וגדל. אנשים מדברים יותר, מסבירים יותר, מתאמצים יותר, והקשר לעיתים מתרחק. דווקא עכשיו, היכולת לזהות את המקום שממנו אנחנו מקשיבים, להבין את הלמה האינסטינקטיבי שמנהל אותנו, ולצמצם את הפער בין כוונה לבין מסרים התנהגותיים, הופכת למשאב אנושי מהותי. במערכות יחסים אישיות, בעבודה, בהובלה, בארגונים ובקהילה.בסופו של דבר, אנשים מגיבים פחות למילים, ויותר לאופן שבו פגשנו אותם. לאיכות הנוכחות, לקצב, לטון, לשקט שבין המשפטים.
אז בפעם הבאה שאתם מקשיבים, שימו לב לא רק למה שנאמר, אלא לאופן שבו אתם מקשיבים, כי האופן הזה הוא בדיוק האופן שבו אתם נקראים.
הוספת תגובה